הטלת ציצית בלילה

הגמרא בסוגייתנו מביאה את דברי רבי אפטוריקי, שהקשה, שכתוב אחד אומר (ויקרא כב כז) 'והיה שבעת ימים תחת אמו', משמע שדווקא ביום אינו ראוי לשחיטה אך בליל שמיני ראוי, ומצד שני כתוב אחר אומר (שמות כב כט) 'ביום השמיני תתנו לי', ומשמע שמיום השמיני יהיה ראוי להקרבה אך בליל שמיני אינו ראוי. ותירץ שבליל שמיני הוא ראוי לקדושה, שראוי בזמן זה להקדישו, ואין זה נחשב למקדיש פסולים, אולם להקריבו יוכל רק ביום השמיני.
הגמרא (זבחים יב.) מביאה ראיה מרבי אפטוריקי שלילה אינו מחוסר זמן, כלומר שאף על פי שכל קרבן ראוי להקריבו רק ביום, מכל מקום יכול להקדישו כבר מהלילה הקודם, ואף על פי שעדיין לא הגיע זמן הקרבתו אין הדבר נחשב מחוסר זמן, מכיון שלמחר הוא יהיה ראוי. והדבר מוכח מדברי רבי אפטוריקי, שכבר בלילה שלפני הקרבה ראוי הקרבן להקדשה.
שיטת הרמב"ם (ציצית פ"ג ה"ח, הו"ד בשולחן ערוך או"ח סי' יח ס"א), שכל בגד שלובשו ביום חייב בציצית, ואפילו אם בגד זה הוא בגד המיוחד ללילה, ובגד שלובשו בלילה פטור מציצית, אפילו אם בגד זה הוא בגד המיוחד ליום. אולם שיטת הרא"ש (הלכות קטנות הל' ציצית סי' א, הו"ד בשולחן ערוך שם), שבגד המיוחד ללילה פטור מציצית אפילו אם לובשו ביום, ובגד המיוחד ליום או ליום וללילה חייב בציצית אפילו אם לובשו בלילה.
ונסתפק בפרי מגדים (משב"ז סק"א), לשיטת הרמב"ם, אם נפסק הציצית מהבגד המיוחד ליום והטיל בו ציצית בלילה, אם רשאי לעשות כן או לא. שיתכן לפוסלו משום תעשה ולא מן העשוי, שהרי בשעת העשייה עדיין הציצית פסולה, מכיון שעשאה בלילה שהוא זמן שפטור מציצית, ורק למחרת ביום היא נעשית כשירה ממילא בלא שום עשייה, ואם כן אולי יש לפוסלה משום תעשה ולא מן העשוי.
וכתב שנראה שהציצית כשירה, ואין לפוסלה משום תעשה ולא מן העשוי, ואפילו להרמב"ם שבגד של יום פטור מציצית בלילה. ודוגמא לדבר ממה שהובא לעיל שאין מחוסר זמן לבו ביום, כלומר, שהתבאר בדעת רבי אפטוריקי שמאחר שביום השמיני כשר הקרבן לריצוי, כבר בליל שמיני ראוי הוא להקדישו, ומה שבלילה אינו יכול להקריבו אינו מחוסר זמן משום שלמחר יהיה ראוי. וכמו כן לענין ציצית אין לפוסלה, משום שלמחרת ביום יהיה הבגד חייב בציצית.
והוסיף בפרי מגדים, שאין זה דומה למה שמבואר בשולחן ערוך (שם סי' י ס"ה) שציצית שהיתה בעלת שלשה כנפות ועשה בהם שלש ציציות, ושוב הוסיף לה כנף רביעי ועשה גם בו ציצית, שפסולה משום תעשה ולא מן העשוי, משום ששם הציצית בת שלשה כנפות היתה פטורה לגמרי מציצית, שהרי לא היתה ראויה כלל לציצית, לפיכך יש לפוסלה משום תעשה ולא מן העשוי, ואילו באופן שלפנינו היה הבגד ראוי לציצית אלא שהזמן לא היה ראוי.
אולם בנחלת בנימין (שו"ת, סי' יב) תמה, מדוע הוצרך הפרי מגדים להביא ממרחק לחמו, ולומר שהטעם שמותר הוא משום שאין מחוסר זמן לבו ביום והזמן ממילא בא, הרי כבר נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' תרכו ס"ב) שפסול תעשה ולא מן העשוי לא נאמר אלא במקום שהפסול הוא בגוף החפץ, אך אם הפסול הוא בדבר שמחוץ לחפץ אין שייך פסול זה. ולפיכך אם סיכך את סוכתו בענפים מחוברים, אף שקצצן אחר כך צריך לנענעם, ואם לא ינענעם הרי זה פסול משום תעשה ולא מן העשוי, אך אם גוף הסכך כשר, אלא שיש מעליו תקרה והתקרה גורמת לו פסול, והסיר את התקרה לאחר עשיית הסוכה, אין זה פסול משום תעשה ולא מן העשוי, מכיון שאין הפסול בגוף הסכך אלא בתקרה שמעליו. וראיה לכך, שהרי אנו בונים את הסוכה קודם חג הסוכות, ואף שלא הגיע עדיין זמן חיובו אין הסוכה פסולה משום תעשה ולא מן העשוי, מכיון שכשאין החסרון בגוף הדבר אין לפוסלו משום תעשה ולא מן העשוי. וכמו כן לענין ציצית, אם הטיל ציצית בלילה שאינו זמן חיוב, אין לפוסלו משום תעשה ולא מן העשוי, שהרי לא עשה בציצית שום גורם לפסול, אלא שהלילה אינו זמן של חיוב המצוה, וכיון שאין כאן פסול בעצם המצוה לא בגוף המצוה ולא מחמת דבר אחר, פשוט שאין בזה חסרון של תעשה ולא מן העשוי, ומדוע צריך הפרי מגדים לומר שהטעם שאין הפסול של תעשה ולא מן העשוי משום שהוא רק מחוסר זמן ואין מחוסר זמן לבו ביום.
וכן כתב בלב חיים (שו"ת, ח"ג סי' כט) שהיתר גמור הוא להטיל ציצית בבגד בלילה, שהרי נפסק בשולחן ערוך (שם סי' יט ס"א) שמצות ציצית היא 'חובת גברא', דהיינו חובה המוטלת על האדם בשעה שהוא לובש את הבגד, ואינה 'חובת מנא' שאינו צריך להטיל ציצית בבגד אם אינו לובשו, ולכן אינו מברך על עשיית הציצית אלא על לבישתה. ומבואר מכך, שאין המצוה בעשייתה של הציצית, אלא מברך כשלובשו שזו מצוותו, ואם כן משמע שאם הטיל ציצית בלילה הרי זה כשר, לפי שאין המצוה בעשייה. ועוד ראיה שאפשר לעשות ציצית בלילה, שהרי נפסק בשולחן ערוך (שם סי' יד ס"א) שאשה כשירה להטיל ציצית בבגד, והרי אשה פטורה ממצות ציצית, ואף על פי כן כשירה לעשות ציצית, ומבואר מכך שאין הטלת הציצית עיקר בעשיית המצוה, ולכן אף בלילה יכול לעשות את הציצית.