הנחת סוכר על השולחן בסעודה במקום מלח
אמנם לענין הנחת מלח על השולחן כתב בתורה לשמה (שו"ת, סי' תק) שיועיל הסוכר במקום מלח לדעת ההלכות קטנות. שהנה בגמרא (ברכות מ.) מבואר שצריך לטבל הפת במלח, וכתבו התוספות (שם ד"ה הבא) שאנו אין אנו רגילים להביא על השלחן לא מלח ולא לפתן, משום שהפת שלנו חשובה היא גם בלי טיבולה במלח ולפתן. אך הביאו שרבי מנחם היה מדקדק מאוד להביא מלח על השלחן, כמו שמובא במדרש (אינו במדרשים שלפנינו) שכשישראל יושבים על יד השלחן וממתינים זה לזה עד שיטלו ידיהם, והם שרויים בלא מצוות, השטן מקטרג עליהם, וברית מלח מגינה עליהם.
וכן פסק הרמ"א (או"ח סי' קסז ס"ה) שמצוה להניח על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר (ויקרא ב יג) 'על כל קרבנך תקריב מלח', והוא מגין מן הפורעניות וכמבואר בדברי התוספות.
ודן בתורה לשמה אם במקום שאין מלח יכולים להניח על השולחן סוכר במקומו. וכתב שהגם שלענין היתר הבשר ותיקונו מן הדם הבלוע בו אין מועיל אלא מלח, שרק לו יש כח להפליט הדם ולא לדבר אחר, מכל מקום לענין הנחת מלח על השולחן יועיל גם סוכר לפי דעת ההלכות קטנות, שהרי טעם נתינת מלח על השולחן הוא משום ברית המלח ומשום שהיו מולחים בו את הקרבנות, ולפי דעת ההלכות קטנות גם בסוכר יש ברית, ואף הוא דבר המקיים, ואף בו יכולים למלוח את הקרבנות.
וכתב שאפשר שעל זה סמכו העולם להניח סוכר על השלחן בראש השנה תמורת המלח, ואף מטבלים בו פרוסת המוציא ולא במלח, משום שרוצים לעשות כן לסימנא טבא, ולפי דברי ההלכות קטנות יש מקום למנהג זה. אך באמת אין לנו ראיה ברורה לדין זה שחידש ההלכות קטנות שיועיל הסוכר בקרבנות במקום המלח, ויש לפקפק בזה, ועל כן נוהג הוא שהגם שמביאים בביתו בראש השנה סוכר לסימנא טבא, הרי הוא מביא גם מלח בכלי אחר ומטבל הפרוסה כאן וכאן. כי באמת בטיבול הפרוסה במלח יש סוד וכוונה עמוקה כמבואר בדברי האר"י ז"ל (ספר הליקוטים עקב פ"ח), ועל פי הכוונה והסוד קשה לומר שיועיל הסוכר במקום מלח בטיבול הלחם בו, ולכן מוכרח הוא להביא מלח ולטבל בו הפרוסה גם בראש השנה.
