הסכמה שהסכימו הקהל שלא במעמד כולם
בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' סח) דן בדבר תקנה שתקנו בקהילה אחת, וחתמו עליה רוב מנהיגי הקהל כמו שנצרך, אלא שלא חתמו זה בפני זה. וכתב שאין מעשיהם כלום, שההסכמה המקובלת ומקוימת אינה מועלת אלא כשנעשתה מפי רוב מנהיגי הקהילה במעמד כולם, אבל אם חתמו רוב הקהל זה שלא בפני זה אין זו הסכמה שצריך לילך אחריה.
ולא עוד, אלא אפילו אם חתמו הרוב והסכימו זה בפני זה, כל שלא היה במעמד כולם לאו כלום הוא. שאף על גב שבכל התורה כולה רובו ככולו, צריך שיהיה הרוב מכלל כולו, אבל אם לא היו כולם באותו מעמד אין זה נחשב כרוב, ונמצא שלא הסכימו כולם לתקנה זו. והוכיח כן מסוגיית הגמרא בהוריות (ג:) לענין דיני נפשות. וכתב שנראה שהטעם שצריך שיסכימו כולם זה בפני זה, הוא מפני שאנו מצדדים שמא אם היו כולם יחד והיו כולם שומעים את טעמם של המיעוט המתנגדים, מתוך משאם ומתנם היו הרוב מסכימים לראיותיהם של המיעוט ולסברותיהם, והיו מודים לדבריהם.
ובשו"ת אבני זכרון (ח"ג סי' מג אות ו-ז) חלק על ראייתו של מהרי"ט, שיש לומר שדין זה שחוששים שיחזרו בהם הוא דווקא בדיני נפשות, שבהם צריך לעסוק ככל שאפשר בהצלתו של הנידון למות, כנלמד מהפסוק (במדבר לה כד-כה) 'ושפטו העדה והצילו העדה', ולא בשאר דיני התורה כהוראת איסור והיתר שאין חוששים שמא יחזור בו המורה מפסקו. אך הביא ראיה אחרת לדין זה, מהמבואר בסוגייתנו, אמר ר' שמעון בן עזאי מקובלני מפי שבעים ושנים זקן, שכל הזבחים הנאכלים שנזבחו שלא לשמן כשרים. וביארו בגמרא למה אמר 'שבעים ושנים זקן' ולא אמר 'זקנים', שהוא כדי לפרש שכולם היו עומדים בשעה אחת. ופירש רש"י שבישיבה אחת היו יושבים וכולם היו כאיש אחד. ומשמע מפורש שבא לומר, שבאותו מעשה לא היו צריכים לחשוש שמא בשעה שהורו האחרונים כבר חזרו בהם הראשונים ולא הסכימו כולם, כיון שבשעה אחת היו עומדים ויצאה הוראה בהסכמת כולם. ומבואר שגם לענין איסור והיתר יש מקום לחשוש לחזרה, ואם לא היו כולם במעמד אחד הרי אנו חוששים שמא בשעה שהורו האחרונים כבר חזרו בהם הראשונים, ואין כאן הוראה על פי הרוב. ואם כן מוכח מסוגייתנו שאין הסכמת רוב מועלת עד שיסכימו כולם במעמד אחד, וכדברי המהרי"ט, ותמה על המהרי"ט שלא הביא ראיה לדינו מסוגייתנו.
וכן כתב בעמק הנצי"ב על הספרי (בהעלותך פל"ד) שדרש את הכתוב (במדבר יא טז) 'שבעים איש', שתהא סנהדרין של שבעים. וביאר שהוקשה לספרי למה אמר הכתוב 'שבעים איש' ולא 'שבעים אנשים', אלא בא הכתוב לומר שלא נאמר ששבעים זקנים הללו יהיו כל אחד בביתו ובמשפחתו, ולעת הצורך יתאספו יחד או ישלחו דבריהם, ולזה כתב 'איש', שיהיו כולם באסיפה אחת כאיש אחד. וכעין שפירשו בסוגייתנו על שבעים זקן שהורו כולם בישיבה אחת. [אך בדבריו אין מבואר טעם דין זה, ואם הוא נוהג לדורות בכל מקום שצריך בו הסכמת רוב].
