הפסד פירות שביעית בפחות מכזית

כתב הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"ה ה"א-ג), פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה, מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת נר ולצבוע בה צבע. לאכילה ולשתייה כיצד, לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, כדין תרומה ומעשר שני. ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני, דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי. לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה, כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר. ומבואר בזה שאסור להפסיד פירות שביעית אלא צריך לאכלם כדרך אכילתם.

בבית רידב"ז (על פאת השלחן סי' ה סק"א) כתב, שכיון שאיסור הפסד פירות שביעית הוא לאו הבא מכלל עשה, שנאמר (ויקרא כה ו) 'לאכלה' ודרשו חכמים (פסחים נב:) שעומד רק לאכילה ולא להפסד, אם כן יש להסתפק אם שיעור ההפסד לעבור עליו באיסור הוא כשיעור המצוה בקיום העשה, וכיון שמצות אכילה מקיימים רק בכזית, כמו כן אין איסור בהפסד פירות שביעית בפחות מכזית. או שמא אין ענין זה לזה, ורק במצוות שבאכילה שייך איסור כזית, אבל באיסור הפסד כיון שאין בו אכילה הרי הוא אסור גם בכל שהוא ועובר גם בפחות מכזית.

והביא הרידב"ז ראיה מסוגייתנו שהאיסור הוא גם בפחות מכזית. שבסוגייתנו נחלקו רב אמנונא רב חסדא ורב ששת בדין מי שהקטיר את הקומץ במחשבת פיגול, אבל לא הקטיר את כל הקומץ בבת אחת, אלא כשיעור שומשום אחר שיעור שומשום, וכן מי שחשב במחשבת פיגול לאכול חוץ לזמנו, אך לא לאכלו כולו בבת אחת, אלא כשיעור שומשום אחר שיעור שומשום, אחד סובר שהוא פיגול משום שדרך אכילה בכך ודרך הקטרה בכך, והשני סובר שאינו פיגול אלא פסול, משום שדרך אכילה בכך ואין דרך הקטרה בכך, והרי זה כמנחה שלא הוקטרה, והשלישי סובר שהוא כשר, משום שדרך הקטרה בכך ואין דרך אכילה בכך. ולא נתברר בסוגייתנו מי משלושת האמוראים הוא הסובר שהוא פיגול, ומי סובר שהוא פסול, ומי סובר שהוא כשר.

והנה במסכת בכורות (יב:) סובר רב חסדא שבהמה שנתפסה בקדושת שביעית הרי היא פטורה מן הבכורה, משום שבכור צריך להקטיר את אימוריו, ובהמת שביעית אסור לשרפה משום שהוא הפסד. ולכאורה קשה שהרי יכולים להקטיר את האימורים כשיעור שומשום אחר שומשום, וכך יקיימו מצות הקטרת האימורים בבהמת שביעית גם אם תהיה חייבת בבכורה. ולכאורה יש להוכיח מכאן שרב חסדא סובר שאין דרך הקטרה בכך, ואם כן על כרחך הוא זה שסובר בסוגייתנו שהוא פסול ואינו פיגול, שהרי הוא היחיד שסובר שאין דרך הקטרה בכך. ויקשה למה לא הכריעו בגמרא שרב חסדא הוא הסובר שהוא פסול.

ועל כרחך צריך לומר שיש איסור בהפסד דבר הקדוש בקדושת שביעית גם אם מפסידו פחות פחות מכזית, ולכן לא תועיל הקטרת האימורים בכדי שומשום, משום שעדיין יהיה בזה איסור משום הפסד פירות שביעית.

ובהערות לקונטרס משמרת להבית (לבעל חזון נחום, נדפס בסוף ח"ב, ובכמה דפוסים בסוף פאת השלחן) הביא הרידב"ז שבעל חזון נחום צידד לדחות ראיה זו, שיש לומר שדרך הקטרה היא גם כשמקטיר כשיעור שומשום אחר שיעור שומשום, ובאופן זה גם אין איסור הפסד שביעית, ומכל מקום אי אפשר להקטיר את הבכור באופן זה. שהרי אם יבואו להקטיר את הכל בתוך כדי אכילת פרס, ודאי יצטרף הכל לשיעור כזית ויהיה בו איסור הפסד שביעית, כשם שבאכילה מצטרפות אכילות רבות לשיעור כזית אם אוכל את הכל בתוך כדי אכילת פרס. ואם יקטיר את הכל ביותר מכדי אכילת פרס, הרי הדבר תלוי בחקירה שיש לחקור, אם הקטרת כזית במשך זמן גדול היותר מכדי אכילת פרס שמה הקטרה. ואם נאמר שאין שמה הקטרה, נמצא שאין אופן להקטיר את הבכור גם אם דרך הקטרה היא בכשומשום אחר כשומשום, ולכן לא הוכיחו בגמרא שרב חסדא הוא הסובר שפסול הוא ואינו פיגול ולא כשר.