השתמשות בשמן כותנה [צמר גפן] בפסח

כתב הרמ"א (או"ח סי' תנג ס"א), שמנהג בני אשכנז הוא להחמיר שלא לאכול קטניות בפסח, וכתב במשנה ברורה (סי' תנג סק"ו) שטעם חומרא זו משום שלפעמים תבואה מעורבת במיני קטניות, ואי אפשר לברור אותם יפה, ויבואו הקטניות לידי חמוץ כשיאפו אותם או יבשלום, ועוד שכמה פעמים טוחנים האורז ושאר מיני קטניות לקמח, וכמה פעמים אופים גם מהם לחם, ורבים הם ההדיוטות ועמי הארץ שלא יבחינו בין קמח זה לקמח של מיני דגן ובין פת לפת של מיני דגן, ויבואו להקל גם בפת וקמח של מיני דגן, לפיכך החמירו עליהם לאסור כל פת וכל תבשיל.

והביא בשערי תשובה (סי' תנג סק"א) שבאשכנז ופולין שקיבלו עליהם קצת גדולי ישראל חומרא זו מזה כמה מאות שנים, אין להקל להם והמיקל הוא פורץ גדר.

ודנו הפוסקים אם למנהג זה גם שמן העשוי מצמר גפן שהוא כותנה הוא בכלל איסור קטניות, והביאו ראיה לנידון זה מדברי הרמב"ם על פי סוגייתנו, וכמו שיבואר.

ברמב"ם (כלאים פ"ה הי"ט) מבואר, שהקנבוס והקנרס וצמר גפן הרי הן כשאר מיני ירקות, ומקדשים בכרם כדין מרכיב ירקות באילן (עיי"ש פ"א ה"ה וה"ט). ותמה בכסף משנה שהרי כבר כתב הרמב"ם בתחילת הפרק שהקנבוס הוא כלאים בכרם.

וכתב במנחת יצחק (שו"ת, ח"ג סי' קלח אות ב), שהנה בסוגייתנו הובא שקנבוס הוא כלאים בכרם, ואילו במשנה (כלאים פ"ה מ"ח) נחלקו רבי טרפון וחכמים בדבר, לדעת רבי טרפון אינו כלאים ולדעת חכמים הרי הוא כלאים. ולכאורה צריך לומר שסוגייתנו היא כדעת חכמים, ולא כדעת רבי טרפון. אך באמת מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות מוכח ששני מינים של קנבוס יש, שבמסכת כלאים פרק שני ששם נזכר הקנבוס כדבר שיש בו כלאים בלי חולק, כתב הרמב"ם שהקנבוס הנזכר שם הוא הנקרא בלשון ערב 'כרויא', ואילו בפרק חמישי שבו נחלקו רבי טרפון וחכמים, כתב הרמב"ם שהקנבוס הנזכר שם הוא הנקרא בלשון ערב 'קנאב' [ובפירוש המשניות הנדפס מחדש, הגירסא ברמב"ם בפ"ב היא 'קרבס' וכמו שהביא במנחת יצחק מדברי הר"י מלכי צדק, ובפ"ה הגירסא היא 'קינבס']. וכפי הנראה שני מיני קנבוס הם, ואפשר שיש חילוק ביניהם בנקודות, וכמו שראה במשניות מנוקד, שבפרק שני נקוד קַנָבוֹס הקוף בפת"ח והנון בקמ"ץ והואו בחול"ם, ובפרק חמישי נקוד קַנְבּוֹס, הקוף בפת"ח והנון בשו"א והבית בדג"ש והואו בחול"ם, אמנם לא ידע המקור לניקוד הלזה. ואם כן יש לומר שהקנבוס שבסוגייתנו הוא הקנבוס שמוזכר בפרק שני, שהוא כלאים לדברי הכל.

ועל פי זה מיושבים גם דברי הרמב"ם, שמה שכתב בתחילת הפרק שהקנבוס הוא כלאים בכרם, ומנאו יחד עם לוף, דיבר בזה בקנבוס שדיברה בו המשנה בפרק שני, ששם נזכר הקנבוס יחד עם הלוף, וזהו הקנבוס המוזכר בסוגייתנו שאין בו מחלוקת והוא כלאים לדברי הכל. ומה שכתב בסוף הפרק שהוא כלאים כמו צמר גפן, דיבר בזה מהקנבוס שדיברה בו המשנה בפרק חמישי, שהוא מין פשתן [ועושים ממנו בגדים ודפים], וחידש ופסק כדעת חכמים החולקים על רבי טרפון וסוברים שהוא כלאים.

ועל פי כל זה נמצא, שהקנבוס שהוא מין פשתן אינו נזכר בסוגייתנו והוא מין אחד עם צמר גפן, שהרי הזכירם הרמב"ם יחד ונראה שהם סוג אחד. וכיון שאחד המקורות לחומרת קטניות בפסח הוא ממה שכתב בתרומת הדשן (סי' קב) שמותר ליהנות משמן זרע פשתן ושומשומין וזרע קנבוס, ומשמע שבאכילה אסור וכמו שהוכיח החיי אדם (נשמת אדם שאלה לב), אם כן הרי מבואר שקנבוס הוא מין קטניות, והוא הדין לצמר גפן שהוא מאותו הסוג כמו הקנבוס.

וכן כתב בחשב האפוד (שו"ת, ח"ב סי' יח), על פי דברי התרומת הדשן הנזכרים, שכיון שצמר גפן דומה לגמרי לזרע פשתן וזרע קנבוס, אם כן שמן הנעשה מזרע צמר גפן יש לאסרו באכילה לבני אשכנז כמו שמן הנעשה מזרע פשתן וקנבוס. ואף על פי שאין זרעו של צמר גפן נאכל, הרי הוא בכלל גזירת קטניות, שהרי גם קנבוס אינו נאכל, כמו שכתב הר"ן (חולין מז. ד"ה וכרבי יהודה) שהוא בכלל זרעוני גינה שאינם נאכלים, ומוכח שגם זרעים שאינם נאכלים בעצמם הרי הם בכלל גזירת קטניות.

וכן כתב בספר הליכות שלמה (ניסן פ"ד אות יז), שהמנהג להחמיר ולא להשתמש בשמן כותנה בפסח כדין שאר קטניות. ובהערה כתב, שאף על פי שאין אוכלים את הכותנה עצמה אלא את השמן בלבד, ואם כן יש מקום לומר שבכיוצא בזה לא גזרו על קטניות, אין סברא זו ברורה כל כך, ולכן נוהגים להחמיר.

אך במנחת יצחק (שו"ת, ח"ד סי' קיד אות ג) הביא שבספר מנחת פתים (אהע"ז הוספות לאו"ח סי' תנג) הכריע להלכה כדברי הט"ז (או"ח סי' תנג סק"א), שלפי דבריו גם זרע קנבוס וצמר פשתן מותרים ואינם בכלל קטניות, וממילא הוא הדין בזרע צמר גפן לפי דעתו. וכתב שצ"ע להלכה.

ובאגרות משה (שו"ת, או"ח ח"ג סי' סג) כתב שאין לשמן זה דין קטניות. וגם בדברי יציב (שו"ת, או"ח סי' קצו) דן בזה, אם גזירת קטניות היא גם בדבר שאינו נדגן, ומסיק שאין להוסיף גזירות וחומרות בגזירת קטניות ואין לאסור דברים שלדעת כמה פוסקים יש להתירם גם לבני אשכנז, ובפרט שבעונותנו הרבים שייך ביותר החשש שיבואו להשתמש בדברים האסורים ובשמנים שנתערב בהם דבר טמא, ועל כן נראה שאין להחמיר בזה לאותם הנוהגים היתר בשמן זית. וכן הביא בהגדה של פסח מבית לוי (ח"ב עמ' ח), שהגר"ח מבריסק התיר שמן העשוי מצמר גפן לפסח, ואמר שאינו בכלל גזירת קטניות.