חבית יין שנגע בה גוי השומר על המכס
בסוגיות אלו נתבארו דיני מגע גוי ביין, שרבו פרטי דיניהם, שאם נגע בידו ודאי נאסר היין, אבל אם נגע ברגלו או על ידי דבר אחר, יש דעות בפוסקים וחילוקי דינים רבים. ולהלן יתבאר אם מצרפים כמה צדדי היתר שנאמרו בדבר, שהגוי לא היה עובד ע"ז אלא כגויים שבזמננו, ומגעו לא היה בידו אלא על ידי דבר אחר, ולא היתה נגיעתו בכוונה אלא לשם ענין אחר. ונידון זה מצוי בספרי השו"ת, שמצוי היה שפקידי המכס היו בודקים את החביות לראות אם יש בהם יין או דבר אחר, והבדיקה היתה על ידי נגיעה באמצעות דבר אחר, ושלא לכוונת ניסוך אלא לשם בדיקה, ודנו הפוסקים אם יש להתיר את היין לשתיה מכח צירופים אלו.
בעיקר דין גויים בזמן הזה שאינם עובדי ע"ז, נחלקו השו"ע והרמ"א (יו"ד סי' קכג ס"א) אם היין אסור בהנאה או רק בשתיה, לדעת השו"ע מגעם אוסר בהנאה גם בזמן הזה (ביאור הגר"א שם סק"ד), והרמ"א כתב שי"א שמגע גויים ביין שלנו אינו אוסר בהנאה, אלא רק בשתיה, וכן סתם יין שלהם, אינו אסור ליהנות ממנו.
עיקר דין מגע על ידי דבר אחר, וכן דין מגע שלא בכונה, יסודם הוא במבואר בסוגייתנו, שהובא מעשה שהיה בבירם שגוי אחד עלה בדקל והוריד לולב, ובתוך כדי ירידתו נגע בראש הלולב ביין שלא בכוונה, והתיר רב למכור את היין לגויים. אמרו לו רב כהנא ורב אסי לרב, והרי מר הוא שאמר שאפילו תינוק בן יומו עושה יין נסך, והרי נגיעתו היא שלא בכוונה. אמר להם, אף אני לא אמרתי שנעשה יין נסך אלא לאסרו בשתיה, אבל לאסרו בהנאה לא אמרתי.
ומבואר בזה שנגיעת גוי שלא בכוונה אוסרת את היין בשתיה, וכן פסק הרמב"ם (מאכלות אסורות פי"א ה"ה, פי"ב ה"ה). וכתב בתורת הבית (ב"ה ש"ב) שגזרו נגיעה שלא בכוונה משום נגיעה בכוונה. ועוד מבואר בזה לפי גירסתינו, שאף על פי שלא נגע הגוי בעצמו ביין אלא בלולבו, לא הקילו בדבר מחמת כן, ומשמע שאם היה נוגע בלולבו בכוונה היה היין נאסר מן הדין ואפילו בהנאה. וכן הוכיח מסוגייתנו רש"י (סא: ד"ה מסקנא דמילתא), וכ"כ עוד רש"י (ס: ד"ה כל שבזב), שכל מגע שאם נגע בזב נטמא, כגון בחבורין בין בידו בין בקנה, שאם הגוי זב והיין כלי או אדם נטמא ע"י הזב, אף היין נעשה בכך יין נסך. אבל התוס' (ד"ה ה"ג ברוב הספרים) כתבו שיש גורסים שנגע בחמרא, דהיינו שהגוי נגע ביין עצמו, ולכן היה אסור בהנאה אם נגע בכוונה. וכתב הר"ן (כו. ד"ה ההוא) שלפי גירסא זו מגע על ידי דבר אחר אינו אסור אלא בשתיה ולא בהנאה. וכן כתב בתשב"ץ קטן (סי' שעח).
ואחר שנתבארו בקצרה דיני גויים בזמן הזה, ונגיעה שלא בכוונה, ונגיעה על ידי דבר אחר, יבוארו דברי הפוסקים בענין צירופי הקולות יחד.
לענין נגיעה שלא בכוונה בגוי שאינו עובד ע"ז כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות פי"ג הי"א), יראה לי שכל מקום שאמרנו בענין זה ביין שלנו שהוא אסור בשתייה ומותר בהנייה מפני צד נגיעה שנגע בו הגוי, כשהיה הגוי עובד ע"ז, אבל אם היה איסורו בגלל גוי שאינו עובד ע"ז, כגון ישמעאלי, שנגע ביין שלנו שלא בכוונה, או שטפח על פי החבית, הרי זה מותר בשתייה, וכן כל כיוצא בזה. וכ"כ בשו"ע (יו"ד סי' קכד ס"ז) בשם יש מי שאומר. וכתב הרדב"ז (על הרמב"ם שם) הטעם, משום שצירוף צד ההיתר מוריד את האיסור דרגה אחת.
וכתב הרמ"א (שם סכ"ד), שלכן אם נגע גוי בזמנינו ביין על ידי דבר אחר, אף על פי שיודע שהוא יין וכוון ליגע בו, מותר אפילו בשתיה, שהרי זה נקרא מגע על ידי דבר אחר שלא בכוונה, והוא הדין אם נגע, אפילו בידו, בלא כוונת מגע או שלא ידע שהוא יין, מותר. וכתב שאין לפרסם הדבר בפני עם הארץ. ובדברי הרמ"א מבואר שכשם שיש להתיר את היין לשתיה בגוי בזמנינו שנגע שלא בכוונה, כמו כן יש להתירו לשתיה בגוי בזמנינו במגע על ידי דבר אחר, ומקור הדברים במרדכי (ע"ז סי' תתמז) בשם ה"ר חזקיה.
ועל פי כל זה כתב במהר"י בן לב (שו"ת, ח"א סי' קיח), על מה שיש מקומות שיש חוק מהמלכות לקחת העשור מהיין, ובאותם הימים אינם רשאים לקנות כי אם מיין המלכות, וחותמים החביות ומשימים קנה בתוך החבית, ועושה זה על ידי ישמעאל, וצריך עיון אם אותו היין מותר בשתייה כיון שהיה מגע גוי שלא בכוונת ניסוך על ידי דבר אחר. וכתב שכיון שהוא מגע גוי שאינו עובד ע"ז, והוא על ידי דבר אחר, ושלא לכוונת ניסוך, יש בודאי להתיר את היין לשתיה. ומכל מקום כתב שזהו דוקא בדיעבד, אבל לכתחילה יש להשתדל שתעשה זאת המדידה על ידי ישראל.
[אמנם בדינא דחיי (לאוין קמח, דף קלט טור ג) הסתפק בדעת הסמ"ג שם שלא הזכיר שהיין מותר בשתיה, שאפשר שהוא סובר שאף מגע שלא בכוונה של גוי שאינו עובד עבודה זרה אוסר את יין בשתיה, שכיון שאסור בשתיה משום גזירת בנותיהם, אף במגע שלא בכוונה אסור].
