חיוב להכניס עצמו לחיוב מצוה, ולהכנס לסוכה כשאינו אוכל
בגמרא מובא שמלאך אחד מצא את רב קטינא כשהוא לבוש בסדין הפטור מן הציצית, אמר לו המלאך, קטינא קטינא, סדין אתה לובש בקיץ וסרבל בימות הגשמים, שכולם פטורים מן הציצית, וציצית של תכלת מה תהא עליה. שאל רב קטינא את המלאך, כלום אתם מענישים על מי שאינו מקיים מצות עשה. אמר לו, בזמן שחימה שרויה בעולם מענישים גם על כך.
וכתבו התוספות (ד"ה ענשיתו), שהנידון אם מענישים בידי שמים על המבטל מצות עשה הוא רק באופן שאין שום חיוב לקיים את העשה, כגון כאן שאין אדם חייב לקנות טלית ולהטיל בה ציצית, והחיוב בציצית הוא רק כשיש לו טלית המחויבת, ובזה אין חיוב גמור להכניס עצמו לחיוב העשה, ואין מענישים אלא בידי שמים בזמן חימה. אבל בעשה שחיובו גמור אף בית דין שלמטה מכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לקיימה.
וכן כתבו התוספות (פסחים קיג: ד"ה ואין לו) בתירוצם השני, שמי שאינו מחזר שתהיה לו טלית ויוכל להטיל בה ציצית הרי הוא מנודה לשמים, אף על פי שאינו מחויב בדבר אלא כשיש לו, וכמו שמצאנו (סוטה יד.) במשה רבינו שהיה תאב להכנס לארץ ישראל כדי שיוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ, אף על פי שאין חיוב להכנס לארץ ולהתחייב במצוות התלויות בה.
בשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן רט) דן על פי זה במי שאינו אוכל פת ומיני תרגימא בחול המועד סוכות מחמת איזו סיבה, ונמצא שאינו חייב לישב בסוכה, ויש לדון אם חייב להכנס ולישב בסוכה בלא אכילה ולברך ברכת לישב בסוכה. ולענין הברכה כבר כתב הט"ז (או"ח סי' תרלט סק"כ) שמי שמתענה תענית חלום בסוכות חייב לברך על הסוכה בכל פעם שנכנס בה באותו יום לטיול, לפי שמעיקר הדין היה אדם צריך לברך על כל כניסה שנכנס לסוכה לטיול, ומה שאין מברכים אלא על אכילת פת הוא משום שאכילת הפת היא עיקר ופוטרת את כל שאר ענייני הישיבה בסוכה שהם טפלים לה, ואם כן אדם זה שבאותו יום אינו אוכל פת, חזר דינו להיות כעיקר הדין, שמברך בכל פעם שנכנס לישב שם. ואם כן נמצא שכשיכנס אדם זה לסוכה יוכל לברך 'על ישיבת סוכה', ואם כן יש לדון אם יש עליו חיוב להכנס לסוכה ולברך, או שמא כיון שאינו צריך לכך אינו צריך להכניס עצמו לחיוב העשה.
וכתב מהרש"ם שמדברי התוספות בסוגייתנו ובפסחים מוכח שיש לאדם לחזר ולהביא את עצמו לידי חיוב, ואם אינו עושה כן הרי הוא נענש בעת חימה והוא מנודה לשמים. אבל בחיי אדם (כלל סח סי"ט) הסתפק במי שצריך ללכת לעיר אחרת כדי שיוכל לקיים מצוה, כגון שאין לו לולב בעירו אלא בעיר אחרת, אם צריך ללכת לעיר האחרת כדי לקיים מצות עשה. ומדברי התוספות יש להוכיח שמחויב בזה, כיון שצריך לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב, ואפילו אם לשם כך צריך ללכת לעיר אחרת, שהרי משה רבינו טרח להכנס לארץ ישראל כדי להתחייב במצוות התלויות בה, והיא ארץ אחרת, ומשמע מדברי התוספות שמי שאינו נוהג כמותו הוא בכלל המנודים לשמים.
אמנם כתב שבעיקר הראיה ממה שטרח משה רבינו להכנס לארץ ישראל אין ראיה לפשוט את ספיקו של החיי אדם, שיש לומר שמה שביקש להכנס לארץ הוא משום שבלאו הכי היה מהלך במדבר ונוסע ממקום למקום, וביקש להכנס לארץ ישראל כדי לבא אל המנוחה.
ועיין עוד בשדי חמד (מערכת המ"ם כלל קלד) ובויואל משה (מאמר ישוב א"י אות ע-עד) שהאריכו לברר מחלוקת הראשונים אם רק לענין ציצית אמרו בסוגייתנו שמענישים בזמן חימה על המבטלה, וחייב אדם להכניס עצמו לחיובה, או שכן הוא גם בשאר מצוות עשה.
