חיוב תרומות ומעשרות במה שגדל בירושלים
בגמרא צידדו שקהל של שבט אחד בלבד אינו נחשב קהל, ואם שבט אחד חטא אינם מביאים קרבן פר העלם דבר של צבור, ומה שהיה מעשה שהביאו בירושלים פר העלם דבר של צבור הוא משום שבירושלים היה גם שבט בנימין. וכתב בתוס' הרא"ש (ד"ה ואימא), שכך מוכח גם מהפסוקים עצמם, שכתוב (דברי הימים ב' כ ה) 'ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלם', והכוונה לקהל יהודה, ולקהל בנימין שהוא בירושלים, שהעיר ירושלים היתה בחלקו, וכדעת הסוברים (זבחים מד.) שירושלים נתחלקה לשבטים ונפלה בחלקו של בנימין.
והנה דעת חכמים (יומא יב.) היא שירושלים לא נתחלקה לשבטים, וכן פסק הרמב"ם (בית הבחירה פ"ז הי"ד). ורוב ההלכות העולות ממחלוקת זו אינן נוגעות בזמן הזה, והם בדיני נגעים, עגלה ערופה, עיר הנדחת, בתי ערי חומה ובן סורר ומורה. אך יש שחידשו שלהלכה שנפסק שירושלים לא נתחלקה לשבטים, אין הפירות הצומחים בה חייבים בתרומות ומעשרות ובשביעית מן התורה, ודינם כדין פירות שגדלו בשדה שאינה שלו שאינם חייבים משום שנאמר (ויקרא כה ד) 'שדך', וכמו שמבואר בספרא (בהר פ"א) לענין שנות הכיבוש והחלוקה כשנכנסו ישראל לארץ. 'כי תבאו' (שם ב) יכול משבאו לעבר הירדן, תלמוד לומר 'אל הארץ' ארץ המיוחדת, יכול משבאו לעמון ומואב תלמוד לומר 'אשר אני נותן לכם' ולא עמון ומואב, מנין אתה אומר כיבשו אבל לא חילקו, חילקו למשפחות ולא חילקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו, יכול יהיו חייבים בשמיטה, תלמוד לומר 'שדך' שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו, 'כרמך' שיהיה כל אחד ואחד מכיר את כרמו. ועל פי זה יש שכתבו שירושלים דינה לעולם כשני כיבוש וחילוק, כיון שלא נתחלקה לשבטים (ראה ספר השמיטה פי"א-יב).
וכתב במנחת שלמה (שו"ת, תנינא סי' קטו), שדברי האומרים כן נסתרים מדבריו המפורשים של הרמב"ם (תרומות פ"א הט"ו), שכתב שהקונה שדה בסוריא חייב בתרומות ומעשרות מדבריהם כמו שיתחייב מן התורה הקונה בירושלים. ומפורש שהקונה בירושלים חייב מן התורה. וביאר בטעם החילוק בין שנות כיבוש וחילוק לירושלים, שבקדושת הארץ לא מצינו שום מעשה שמקדשה זולת הכיבוש, וכיון שהחילוק הוא גמר הכיבוש אין הקדושה נשלמת עד שנתחלקה כולה והיה כל אחד מכיר את חלקו, אך זה שייך דוקא בדבר הצריך חילוק, משא"כ ירושלים כיון שהיא אינה צריכה חילוק, שפיר קדשה גם בלא חילוק. ועוד שהרי מבואר בכתובים שבתחילה גם ירושלים נתחלקה לשבטים, אלא שאח"כ עברה לרשות הכלל, ורק בתחילת ביאת ישראל לארץ אז צריכים שיהיה כל אחד מכיר את חלקו משום שבלא זה אין הקדושה חלה, משא"כ לאחר שכבר נתחלקה וכבר נתקדשה בכל קדושתה, שוב לא פקעה קדושתה, ואין שום סברא להצריך שיהיה כל אחד ואחד מכיר את שדהו, ולכן שפיר נוהג שביעית גם בשדה השותפין.
ובמנחת יצחק (שו"ת, ח"ט סי' קיא) חילק בפשיטות, שבשנות הכיבוש והחילוק לא היתה הארץ של שום שבט, ולכן היתה פטורה, שלמדו מ'שדך' למעט שדה שאין לה בעלים. אבל שדה הנמצאת ברשות ובעלות, הרי היא חייבת בשביעית ובתרומות ומעשרות, גם אם הבעלות שלה היא בעלות של שותפות, ואפילו אם היא בעלות כללית של כלל ישראל. וירושלים לא היתה בלי בעלים, אלא היתה של כל כלל ישראל, ולכן חייבת היא בשביעית ובתרומות ומעשרות מן התורה, אף להלכה שלא נתחלקה לשבטים.
