חילול שבת לצורך רפואה סגולית
כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (יומא פ"ח מ"ד), שאין מחללים שבת ולא עוברים על שום מצוה לצורך רפואת החולה, אלא ברפואה שהיא דבר ברור שהשכל והנסיון מחייבים אותו, אבל בריפוי בסגולות לא, לפי שעניינם חלוש לא יחייבם השכל ונסיונו רחוק, וזה כלל גדול דעהו.
אך הרשב"א (שו"ת, ח"ד סי' רמה) חלק על הרמב"ם, וכתב בשם הרא"ה שמותר לכתוב קמיע מומחה בשבת לצורך פיקוח נפש, אף שיש חילול שבת בדבר ורפואת הקמיעות אינה רפואה טבעית אלא סגולית, וכן הביא החיד"א בספר טוב עין (סי' יח אות סב) בשם תשובת הרמ"ה מכתב יד.
ובספר מקור ברוך (ח"ג עמ' תרח) הביא בשם הרה"ג מהר"א חמוי בספר אביעה חידות (ליוורנו תרל"א), שפעם אחת אכל אדם אחד סם המות ביום השבת, ומיהר הרב המקובל רבי שלום מזרחי שרעבי ז"ל לכתוב לסגולה קמיע שבו שמות הקודש בכתיבה אשורית, ובלע אותו החולה ויחי מחוליו. וכתב מהר"א חמוי שאין ראוי לאדם אחר לחלל השבת באופן זה, ורק אדם גדול כהרש"ש שהתמחה בקמיעות מותר לו לעשות כן.
ובברכי יוסף (סי' שא סק"ו) כתב, שמעשה היה באיש אחד שמצא בספר כתיבת יד מאדם גדול מהראשונים סגולה אחת למי ששתה סם המות לכתוב לו קמיע כפי שכתוב שם, שעל ידי נתינת הקמיע בידו הוא מקיא את הסם ושב לבריאותו, וניסה כן אותו אדם כמה פעמים ועלתה בידו, ופעם אחת בליל שבת קודש אירע שנערה יהודיה שתתה בכעסה סם המות והתחילו לה סימני מיתה, והוריה באו אל האיש הלז בליל שבת, וכתב הקמיע לנערה ומיד הקיאה את הסם ועמדה על בוריה, וביום השבת נודע בעיר כל אשר נעשה, ולעזה עליו כל המדינה על שחילל שבת בשאט נפש, והוא השיב שפיקוח נפש דוחה שבת. [ובספר שרשי השמות לרמ"ז (אות פ סי' מ) מבואר, שהכותב את הקמיע היה הרש"ש הנזכר לעיל, ואת שמו לא הגיד החיד"א מפני כבודו].
והאריך החיד"א בנידון זה, והביא בשם הרדב"ז (שו"ת ללשונות הרמב"ם סי' קנג) שכתב, שטעמו של הרמב"ם שסובר שאסור לחלל שבת לצורך רפואה סגולית, הוא משום שלפי דעת הרמב"ם אין ממש בסגולות. והאדמת קודש (ח"א יו"ד סי' ו) נקט שלפי דעת הרמב"ן והרשב"א שיש ממש בסגולות, פשוט שיכולים לחלל שבת לצורך רפואה סגולית, ואין חילוק בינה לבין כל רפואה אחרת.
וכתב בברכי יוסף, שנראה שאפילו לפי דעת הרמב"ם שסובר שאסור לחלל שבת לצורך ריפוי בסגולות, מכל מקום במעשה זה שהיה נראה שהרב שכתב את הקמיע לא עבר איסור, כיון שכבר עשה מעשה ועלתה בידו להצילה, שעל ידי כך הקיאה הנערה את הסם והבריאה, ולכן אין עון בידו. ולמד כן מהמבואר בסוגייתנו שמי שנתכוין לעבור איסור צידה בשבת ולהעלות דגים מן הים, ועלו בידו תינוק ודגים, הרי הוא פטור גם על הדגים, כיון שהיה במעשיו גם מעשה הצלה. ואפילו לדעת הראב"ד שסובר שחייב על הדגים אם נתכוין להעלותם, לפי שהולכים אחר מחשבתו [ראה באליבא דהילכתא], זהו דווקא כשהעלה גם דגים, אבל אם העלה רק תינוק הרי הוא פטור בודאי, אף על פי שכוונתו היתה לעשות איסור, כיון שעלתה בידו הצלה. ואם כן, אף כותב הקמיע שעלתה בידו להציל את הנערה, ודאי לא היה איסור במעשיו, אף אם מתחילה היה אסור לו לכתוב את הקמיע לדעת הרמב"ם.
וכן מבואר בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' רכה), שמעשה היה בעיר מולדתו זלאטשוב שהיה חולה מסוכן בעיר, ובאותו זמן היה הגה"ק מוהר"ש אבד"ק בעלז זצ"ל משובתי שבת בבראד, והתיר דיין אחד לכתוב בשבת על ידי גוי את שם החולה ואמו, ושלח לבראד, והרעיש הגאון מהרש"ק ז"ל ופסל את הדיין מלהורות עוד, והגה"ק מבעלזא התרעם גם כן על הכותב, ואמר שעכשיו הוא מחויב להתאמץ שיתרפא החולה, כדי שלא יגרם על ידו חילול שבת, וכן היה שנתרפא. ומבואר שבחילול שבת ברפואה סגולית הדבר תלוי ועומד, ורק אם נתברר אחר כך שנתרפא הוברר למפרע שלא היה איסור בדבר.
