חמץ שבטל בערב פסח ובא לאוכלו בפסח
בשו"ת אבן ישראל (ח"ח סי' נו) דן גם כן בכשרות הג'לטין, והביא דברי החלקת יואב הנזכרים. ותמה עליו שבדברי הריטב"א בשם הרמב"ן אין זכר לראיה מסוגייתנו, ובאמת אין להביא מסוגייתנו שום ראיה לענין איסורים שפקע איסורם וכמו שצידד החלקת יואב עצמו, שכן בסוגייתנו לא פקע האיסור אלא רק נתמעט שיעורו, ופשוט שלא נדחה איסורו בכך, מה שאין כן באיסורים שפקע איסורם.
אך באמת הראב"ן (סי' ח) דן לענין מעשה שהיה, שמישהו שתה שיכר בכוס והותיר בה מעט, ואת הנותר שפכו לתוך קנקן של יין, ואת הקנקן שפכו לתוך חבית של יין, והשיכר הוא חמץ, ודנו אם יכולים לשתות יין מהחבית בפסח. והנידון בזה הוא משום שחמץ שנתערב בפסח אינו בטל, ואוסר את התערובת אפילו במשהו, אבל קודם הפסח הרי הוא בטל, ודנו הראשונים אם חמץ שנתערב קודם הפסח ונתבטל, חוזר וניעור הוא בפסח ואסור לאכלו ולשתותו בפסח. ולהלכה פסק בזה בשו"ע (או"ח סי' תמז ס"ד) שאם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בששים, אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו, ויש חולקים. והרמ"א כתב שהמנהג הוא להקל כסברא הראשונה בכל תערובת שהיא לח בלח, אבל בדבר יבש שנתערב כגון פת שנפלה ליין, אסור לשתות מהיין בפסח, כיון שהפת ופירוריה נשארו בו והרי הם נותנים טעם ביין בפסח. ודעת הראב"ן נוטה בנידון זה לדעת המחמירים, והביא ראיה לדבר מסוגייתנו שאין דיחוי באיסורים, ומכאן הוכיח לענין תערובת, שגם אם כבר בטל האיסור קודם הפסח הרי הוא חוזר וניעור בפסח, ולא נדחה בשעה שנתבטל. ומבואר בזה שדעת הראב"ן שיש להוכיח מסוגייתנו גם לענין איסור שבטל שיהא חוזר וניעור.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' מב אות ד) דן בדברי הראב"ן, וביאר סברתו, משום שגם באיסור שנתערב בהיתר ובטל ברוב, הרי ממשו של האיסור קיים בתערובת, אלא שדין האיסור שלו הוא שבטל. ולכן סובר הראב"ן שדבר זה דומה לנידון סוגייתנו בכזית של איסור שנצטמק, שהאיסור ישנו, אלא שאין חייבים עליו כיון שאין בו שיעור, ואף שם האיסור ישנו אלא שלמעשה אינו אסור משום שבטל, וכשם שבסוגייתנו החיוב חוזר וניעור ואינו נדחה, כך גם בתערובת האיסור חוזר וניעור בבוא זמנו, ואינו נדחה.
