טעה באמצע כתיבת תפילין ואמר שכותב לשם מזוזה
בבית שלמה (שו"ת, או"ח סי' ה) נשאל בסופר שכותב תפילין, ומנהגו בכל פעם כשכותב שם השם לומר שכותב לשם קדושת השם, ועל כך היה מוסיף ואומר בכתיבת תפילין 'לשם קדושת התפילין', ובכתיבת מזוזה 'לשם קדושת מזוזה'. פעם אחת כשכתב את השם השני בתפילין, היה נדמה לו שכשקידש את השם הראשון טעה ואמר 'לשם קדושת השם ולשם קדושת מזוזה', אבל לא היה זוכר בבירור אם טעה. ושאל אם יש לפסול את התפילין משום כך, שהרי אולי כיון בשם הראשון למזוזה ולא לתפילין.
וכתב הרב השואל, שכיון שכאשר התחיל לכתוב בודאי אמר לשם קדושת תפילין, אם כן לא היה צריך לומר שוב כל פעם בכתיבת השם לשם קדושת תפילין, כיון שאמר כן בתחילת הכתיבה, ואם כן אף אם טעה אחר כך ואמר לקדושת מזוזה אין זה פוסל התפילין כיון שלא היו פיו וליבו שוים שהרי עומד בכתיבת התפילין. והקשה על זה בבית שלמה, שמי אומר שבשעה שאמר לשם קדושת מזוזה לא היו פיו וליבו שוים, אולי אז טועה היה וחשב שעומד הוא בכתיבת תפילין, ואם כן עקר את מה שאמר בתחילת הכתיבה שהוא לשם קדושת תפילין.
וליישב זה בירר שכיון שכבר אמר קודם התחלת הכתיבה שכותב לשם תפילין, שוב סתמא לשם תפילין הם עומדים, והם כקדשים ממש, ולענין קדשים פסק הרמב"ם (פסולי המוקדשין פט"ו הט"ז) שעקירה בטעות אינה עקירה, וכמו כן בתפילין אף אם כשאמר חשב שהוא בכתיבת מזוזה, עקירה בטעות היא ואין שמה עקירה. ואף לדעת הסוברים שעקירה בטעות נחשבת לעקירה (אור זרוע הלכות פסחים סי' רכג), מכל מקום מודים הם שכאשר מעשיו מוכיחים שבאמת אינו רוצה לעקור אינה עקירה, כמבואר בסוגייתנו רבי שמעון אומר כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות ועלו לבעלים לשם חובה, שאין המנחות דומות לזבחים, שהקומץ מחבת לשום מרחשת מעשיה מוכיחין עליה לשום מחבת, חריבה לשום בלולה מעשיה מוכיחין עליה לשום חריבה, ולכן אין בכח מחשבתו לעקור מה שמוכיח מתוך מעשיו. ולקמן (מט.) הוכיחה הגמרא מדברי רבי שמעון שעקירה בטעות עקירה היא עיי"ש. ואף על פי כן מבואר בדברי רבי שמעון שעלו לבעלים לשם חובה משום שמעשיו מוכיחין עליו, שאינו בא לשם מה שחשב אלא לשם מה שעושה. ואם כן כאן שמעשיו מוכיחין להיפך, שכוונתו היתה לכתוב תפילין, משום שהתפילין נכתבים באופן אחר ממזוזה, אזי בודאי שהעקירה בטעות אינה עקירה, ואין מחשבתו השניה יכולה לעקור את מה שמוכח מתוך מעשיו.
אולם במהרש"ם (שו"ת, ח"ד סי' קיא) כתב להעיר על דבריו, שדעת חכמים היא שלא כדעת רבי שמעון, ודעת משנתינו כדברי חכמים שהמנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות, אבל לא עלו לבעליהם לשם חובה, הרי שעקירתם עקירה ואף שנעשתה בטעות, ואין אומרים שמעשיהם מוכיחים עליהם. [ויעוין בבית שלמה שנגע בנקודה זו]. אך כתב למעשה להכשיר התפילין, משום שגוף הדין [שמקורו בדברי הבית יוסף (או"ח סי' לב ד"ה ואם עבד לשם מזוזה)] שתפילין שנכתבו לשם מזוזה פסולות, אינו ברור, מאחר שבמסכת סופרים (פי"ד ה"כ) מבואר שמזוזה שבלתה עושים ממנה תפילין, שמעלין בקודש, הרי שאף אם כתב לשם מזוזה יכול לעשות ממנה תפילין. ועוד כתב המהרש"ם שגם לשיטת הבית יוסף שכתב לשם מזוזה פסול לתפילין מפני שמזוזה היא קדושה קלה ותפילין קדושה חמורה, היינו בשאר תיבות, אבל בשם הקודש קדושתו למעלה מכל הקדושות, ואין חילוק בין שם של מזוזה או תפילין או ספר תורה, ואי אפשר לחלק כלל בין הקדושות, והוא אחד ושמו אחד, ואם כן כיון שאמר לשם קדושת השם הרי נתקדש השם בקדושתו הגדולה מכל הקדושות וכשר גם לתפילין ולספר תורה, ולא נגרע ממנו דבר ח"ו בעבור אמירתו לשם מזוזה.
