יצירת כינורו של דוד ואזורו של אליהו והיתר ההשתמשות בהם

בפרקי דרבי אליעזר (פ"ל, במהדורת הרד"ל פל"א)כתב, רבי חנניא בן דוסא אומר, אותו האיל שנברא בין השמשות [והקריבו אברהם אבינו לעולה תחת בנו] לא יצא ממנו דבר לבטלה, אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי, גידי האיל אלו עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהם, עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו זכור לטוב, שנאמר (מלכים ב' א ח) 'איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו', קרניו של איל, של שמאל שתקע בו בהר סיני, שנאמר (שמות יט יט) 'ויהי קול השופר' [כן הובא פסוק זה במהדורת הרד"ל], ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא, שנאמר (ישעיה כז יג) 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול'.
ומבואר בזה שהשתמשו באבריו של איל העולה, לנבלים וכנורות של דוד ולאזורו של אליהו וכו'. וכתב במעבר יבק (שפתי צדק פכ"ה) שאפשר שהטעם שאזורו של אליהו היה מאותו איל, הוא כדי להזכיר זכות אבות לעולם.
והרמב"ן (שמות יט יג) הקשה, על מה שהביא רש"י שהשופר שבהר סיני היה מקרניו של אותו איל, שהרי אילו של יצחק היה קרבן עולה, ובקרבן עולה מקריבים גם את העצמות והגידים והקרנים והטלפים וכמבואר בסוגייתנו, ואיך שייר אותם אברהם ועשו מקרנותיו את השופר להר סיני. וכתב שאולי חזר הקב"ה וגיבל את עפר קרנו והחזירו למה שהיה. וסיים, אבל לפי דעתי האגדה הזו יש לה סוד וכו'. ורבינו בחיי (שמות שם, אבות פ"ה מ"ח) העתיק דברי הפרקי דר"א שבהם נתבארו גם השימושים שבגידיו ועורו, ותירץ גם עליהם כתירוץ הרמב"ן, שהקב"ה החזיר את כל האיל להוייתו הראשונה.
אך הרא"ם (שמות שם) והרד"ל (על הפרקי דרבי אליעזר שם) כתבו, שאין צריך לחדש שהקב"ה החזיר את האיל להוייתו הראשונה, אלא יש לומר שהקרנים והגידים פרשו או פקעו מעל המזבח, ומבואר בסוגייתנו שהגידים והקרנים שפרשו מעל המזבח אין חוזרים ומקריבים אותם, ולדעת חכמים דווקא כשפקעו מעל גבי המזבח, ואם כן יש לומר שפרשו או פקעו ולכן לא היו צריכים להקריבם. והוסיף הרד"ל שיש לומר שהטעם שפרשו הקרניים הוא כיון שנאחז בסבך בקרניו, ועל ידי כך התרופפה אחיזתם בגופו, ולכן פרשו בנקל בראשו של מזבח. וע"ע במה שדן הרד"ל לענין העור ואם גם קודם מתן תורה לא היו צריכים להקריב את עור העולה. וכעין זה כתב באור החיים (ויקרא א ט).
וביום תרועה (ראש השנה כח. ד"ה ובהא דאר"י שופר של עולה) הקשה עוד על דברי הפרקי דרבי אליעזר, איך היה מותר להשתמש בגידיו ובקרניו, והרי הוקדשו לעולה ויש בהם מעילה [ולדברי הרמב"ן ורבינו בחיי אינה קושיא, כיון שנעשו ממה שחזר הקב"ה וחידש הוייתו של האיל אחר שנשרף]. ותירץ [כעין דברי הרא"ם] שפירשו אחר זריקה, ובירר על פי סוגיות הש"ס שבאופן זה אין איסור מעילה. וע"ע במה שכתב בזה במחנה חיים (ח"ג יו"ד סי' סז).
ובידי משה (על המדרש רבה, בהעלותך פט"ו טז) ביאר הטעם שמבואר במדרש שהכנור שהיה למעלה ממטתו של דוד היה מנגן מאליו בחצות הלילה, כיון שמבואר בפרקי דרבי אליעזר שגידיו של אילו של יצחק היו בכינורו של דוד שהיה קם לעבודת השי"ת על ידו, וכיון שהיו הגידים מהאיל שהוא עולה ואסור בהנאה, היה אסור לנגן בו בכוונה, ולכן היה מנגן מאליו וכשאינו מתכוין להנות מותר.
ולענין לענין אזורו של אליהו, כתב הרמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"ד פי"ט), שמה שאמר אליהו (מלכים א' יז א) 'חי ה' אשר עמדתי לפניו', כוונתו היתה שעמד לפני ה' בהר המוריה, שמזלו היה שם, והוא הקריב לכהן שהוא אברהם את האיל שנאחז בסבך, ולפיכך אמרה התורה שעור העולה לו יהיה. וביאר במגיני שלמה (לבעל מגיני שלמה על הש"ס ושו"ת פני יהושע, בפירושו לעשרה מאמרות שם), שהעור של עולה זו אשר הקריב לאברהם אשר הוא כהן היה לו לאזור, וכמבואר במדרש.