לדון אלם בב"ד שבעירו, ודין גדול בתורה בב"ד שבעירו
במשנה מבואר שהמלך לא דן ולא דנים אותו, לא מעיד ולא מעידים אותו. ואמר ר' עקיבא שמטעם זה אין הנשיא חייב קרבן עולה ויורד על שמיעת קול אלה, שחיובו הוא בדבר שהוא עד בו והשביעו שכל היודע בעדות שיבוא ויעיד ולא בא להעיד, והנשיא כיון שאינו מעיד אינו מתחייב בקרבן זה. והקשה בתוספות יו"ט במשנתינו (פ"ב מ"ה), שהרי בסנהדרין (יט:) העמידו משנה זו במלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד דנים אותם.
וטעם הדבר כתב הרמב''ם בפי' המשניות (סנהדרין פ"ב מ"ב), לפי שמלכי ישראל היו עבריינים במלכותם ולא היו משבחים השפלות ולא היו נכנעים לדברי תורה, אבל מלכי בית דוד דן ודנים אותם לפי שהם יודעים התורה, ולא היה רע בעיניהם השפלות וההכנעה לדברי תורה, לפי שמלכותם ע''פ התורה לא יגרע ממנו ענוותנותם.
כן כתב עוד הרמב"ם (מלכים פ"ג ה"ז), כבר ביארנו שמלכי בית דוד דנין אותן ומעידין עליהן, אבל מלכי ישראל גזרו חכמים שלא ידון ולא דנין אותו, ולא מעיד ולא מעידין עליו, מפני שלבן גס בהן ויבא מן הדבר תקלה והפסד על הדת. והקשה בתוי"ט שאם כן למה לא יתחייב הנשיא בקרבן על שמיעת קול, והרי הנשיא אינו ממלכי ישראל.
ותירץ שלא אמרו שמלכי בית דוד מעידים, אלא בעדי נפשות החמורים, אבל בשאר עדות אין מעידים אפילו מלכי בית דוד, משום שצריכים לעמוד בעת מסירת העדות, וא"א להורות למלך לעמוד כיון שהוא זלזול במלך, ונאמר (דברים יז טו) 'שום תשים עליך מלך' שתהא אימתו עליך. וסובר ר' עקיבא שכיון שאין הנשיא בכלל עדות, לכן אין שייך בו חיוב על שמיעת קול, אפילו בעדות שיכול להעיד.
ונמצא לפי זה שב' טעמים יש במה שהמלך אינו בכלל פרשיות דין ועדות, טעם אחד שייך רק במלכי ישראל, והוא משום שלא היו משבחים השפלות ולא היו נכנעים לדברי תורה, וטעם שני והוא רק בעדות שבממון שבמלכים צריך שתהיה אימתם עלינו, ואי אפשר להצריכם לעמוד בעת מסירת העדות. והנה הטעם השני אינו שייך בזמן הזה, שאין לנו מלכים מזרע ישראל שמחויבים באימתם, אך הטעם הראשון שבמלכי ישראל שלבן גס בהן ויבא מן הדבר תקלה והפסד על הדת, לכאורה שייך בכל בעל שררה שלבו גס, ודנו הפוסקים אם שייך בזמנינו ואם יש ללמוד לדינו מדין מלכי ישראל שאינם בתורת דינים ועדות.
כתב הרמ"א (חו"מ סי' יד ס"א), שעשיר מוחזק ואלם בעירו, ויש לו דין תורה עם אדם, אין דנים אותו בעירו אלא מוציאים אותו לדון בעיר אחרת, אע"פ שהב"ד שבעירו הוא יותר גדול. וכתב באורים ותומים (אורים ס"ק טו) בשם התשב"ץ (שו"ת לתלמיד מהר"ם סי' תקיב) וכנסת הגדולה (הגה"ט אות ג), שהוא הדין אם אינו אלם רק שהוא גדול בחכמה ומעלה, או שרוב בני העיר סרים למשמעתו, יכול הנתבע לומר שידון בעיר אחרת. וכ"כ בנתיבות המשפט (חידושים סק"י), והאריך בזה בפתחי תשובה (סק"ה).
ובשו"ת צמח צדק (ליובאוויטש, חו"מ סי' נ) דן בדבר רב וגדול העיר שיש לו דין עם ת"ח אחד מעירו שאינו רב שם, אם יכול להתדיין בפני ג' לומדים מעיר זו, או שמא אין לדונו בעירו וכדברי האורים ותומים.
וכתב הצמח צדק, שצריך לומר שדברי התשב"ץ וכנסת הגדולה והאורים ותומים אינם בגדול בתורה, שבגדול בתורה אין לחשוש שיעוות הדין כמו אלם. והוכיח כן ממה שמלכי בית דוד דנים אותם, ולא חששו לתקלה אלא במלכי ישראל שלבם גס. והנה זה פשוט שאף על פי ששורש דין אלם שמוציאים אותו חוץ לעירו אפשר לומר קצת שהוא דומה לדין זה שהמלך לא דן ולא דנין אותו, שכמו כן אין לדון את האלם בעירו מפני שיש לו שם ג"כ כח ותוקף, עכ"ז ודאי לא דומה זה לזה כלל בערך, שהמלך בידו להמית ולהכות, משא"כ האלם אינו יכול לעשות כרצונו אלא ע"י תחבולות. וגם הפוסקים לא הביאו כלל שורש לדין אלם ממשנה זו שהמלך לא דן ולא דנים אותו, הרי שהם סוברים שאין הדינים דומים כלל. וכיון שאפילו במלך שהוא דין המשנה מצאנו וראינו שבמקום שהמלך אינו עבריין והוא בחזקת שנכנע לדברי תורה, הרי הוא יוצא מכלל זה ודנים אותו, כמו במלכי בית דוד, א"כ ק"ו בן בנו של ק"ו בדין אלם ותקיף שלא נזכר בגמרא כלל, שאין ללמוד מזה כלל לת"ח, אף שיהיה ג"כ תקיף, אלא מסתמא הוא בודאי נכנע לדברי תורה ודנים אותו בעירו.
