לענות על שאלות בהלכה בלא עיון בספרים
בגמרא, איבעיא להו רבי זירא ורבה בר רב מתנה מי מהם עדיף, רבי זירא חריף ומקשה ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק, מאי, תיקו. וכתב רש"י (ד"ה חריף ומקשה) שמתוך פלפול מרובה שהיה לר' זירא היה מקשה ומתרץ, אבל רבה בר מתנה לא היה חריף כל כך, אלא מתוך שהוא שוהה ומעיין יפה יפה מסיק אליבא דהלכתא. ומשמע שאם עונה במהירות הוא חיסרון שמא יבוא לידי טעות, וכתב המאירי (ד"ה מי שהוא) שאף על פי שבגמרא לא נפשט ספק זה, בזמנים אלו אחרון חביב.
וכתב בפמ"ג (סדר שואל ונשאל השלישי אות א), שהפוסק הלכה לא יבוש מהמלעיגים האומרים שההוראה צריכה להיות מיד ובזריזות, ולא יורה על פה, אלא יעיין בספרים, וטוב להתבודד ולעיין ולהתיישב בדעתו לפני שיורה הוראה, כי אם אינו מתבודד אלא נמצא בקהל רבים ירבו הדעות זה אומר בכה וזה אומר בכה ולא יעלה בידו לברר ההלכה, והפוסק בלי לעיין בספרים הרי הוא כמורה הלכה בפני רבו.
וכ"כ בשבות יעקב (שו"ת, ח"ב סי' סד) בתשובה לרב אחד שהטריף בהמה מיד, שלא טוב עשה שהטריף מיד בלתי עיון בספר אף שהיה פשוט בעיניו, שמ"מ התורה חסה על ממונם של ישראל, והיה מן הראוי להיות מתון בהוראה. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין ה:) שאסור לתלמיד להורות במקום רבו אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות, ומכ"ש שרבותינו הן הן הספרים אשר נתפשטו בקרב ישראל, ראוי לכל מי שהגיע להוראה שלא יורה שום הוראה בלתי עיון תחלה בספר. וכתב שכן קיבל מרבותיו הגאונים, וביחוד שמע כן מחותנו זקנו מהר"ש [הג"ר אהרן שמעון שפירא, ראה בהקדמות והסכמות לספר אליה רבה, גיסו של השבות יעקב] שהיה זקן יושב בישיבה וכסא הוראה בק"ק פראג זה ארבעים שנה, ואעפ"כ לא הורה אלא אם כן עיין בספר תחלה. וסמך לדבר שנאמר (תהלים קיט ו) 'אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך'. ומלבד זאת ראוי לעשות כן במקום שאין בני תורה, כדי שלא יחשדו ויאמרו עמי הארץ שמחמירים עליהם שלא כדין מפני חסידות, ואין המורה חושש להפסד ממונם, שהרי הורה כן מבלי עיון בספר. והביא דבריו בקיצור בפתחי תשובה (יו"ד סי' רמב סק"ג).
אך בערוך השולחן (יו"ד סי' רמב סל"ה) הביא שיש שכתבו שכמו שאסור להורות במקום רבו כמו כן אין להורות בלתי עיון בספר, שהמה רבותינו ואין להורות במקום רבו, וכתב שאלו דברים שאין בהם טעם, ולא ראינו לרבנן קשישאי שעשו כן. שרק אם מורה במקום רבו הרי זה בזיון במה שלא שאלו לרבו, אבל בזה לא שייך בזיון, והכל יודעים שכל שאנו מורים המה מדברי רבותינו הפוסקים, ואין לחשוש כלל לזה.
ועיין בחת"ס (תורת משה מקץ דרושים לחנוכה) שכתב, שמה שאמרו במשנה (אבות פ"ה ה"ז) 'ואינו נבהל להשיב', ופירשו שלא ימהר להשיב בלי עיון, היינו שבלומדו הסוגיא יעיין היטב ולא ימהר להכריע, ואחר שעיין והכריע יניח ההכרעה בחדרי מוחו ויהי הפסק מוכן לפניו, וכאשר יבוא השואל לא יבהל אלא ישיב לו מיד.
