מעביד שהבטיח לפועל חפץ בשכרו
בסוגיין מבואר כי המתנה באתנן שיתן טלה מסוים אינו מחויב ליתנו, כיון שלא עשו קנין משיכה בטלה, אלא אם כן היא נכרית שקונה בקנין כסף.
וכתבו הפוסקים (רא"ש סי' ב, ר"ן ל: ד"ה ומשנינן אמר, ר"ת הו"ד בתשובת מהר"ם ד"פ סי' קסה) שמכאן יש ללמוד לבעל הבית ששכר פועל והתחייב ליתן לו חפץ מסוים בשכרו, שיכול ליתן לו אחר כך דמיו, שיש להוכיח מסוגיין שעבודת הפועל נחשבת לנתינת כסף, ולכך אינה קונה בישראל, וכן פסק הרמ"א (חו"מ סי' שלב ס"ד).
והנתיבות המשפט (סי' רג ביאורים סק"ז) כתב, שאפילו משום מי שפרע אין על המעביד אם לא יתן את החפץ שהתחייב ליתן לו, משום שהתנאי היה שאמר עשה עמי כפועל 'ואתן' לך חפץ זה בשכרך, ואתן אינו קנין שמתחייב ליתן לו החפץ, ופעולתו עצמה הרי היא ככסף, והרי הוא כמושך כסף ומתחייב בעבורו חפץ שפסק בשו"ע (שם סי' רג ס"ד) שמשיכת מטלטלין יכולה לחייב כסף מסוים או מטלטלין אחרים, אבל משיכת כסף אינה מחייבת מטלטלין או כסף מסוים, ואפילו מי שפרע אין על החוזר בו. וכתב לחלק שודאי אם היה אומר לו עשה עמי כפועל 'ויהיה' חפץ זה שלך, ודאי חשיב פעולת הפועל כנתינת מעות על החפץ, וחייב לקבל מי שפרע כשאינו רוצה ליתן לו החפץ.
אך הקצות החושן (סי' שלב סק"ד) כתב, שכיון שעיקר הטעם שאין הפועל קונה החפץ הוא משום ששווי השכירות אינה אלא כקנין מעות, אם כן נראה שאם חוזר בו המעביד יש עליו מי שפרע, אולם נתקשה בעיקר הדין אם יש כאן קנין מעות כלל, שכיון שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, דהיינו שעל כל פעולה ופעולה שעושה הפועל מתחייב המעביד ליתן לו שכר, אלא שזמן התשלום הוא בסיום העבודה, אם כן נמצא התשלום בסיום העבודה כתשלום על מלוה, ומלוה אינה קונה, ודעת הרמ"א (חו"מ סי' רד ס"י) שאפילו מי שפרע אין בקנין כסף שנעשה על ידי מלווה.
ולפי סברא זו כתב במחנה אפרים (שכירות סי' יד) שאם הבטיח חפץ בשכר שדכן, וכן כל פעולה ופעולה שאינו מתחייב עבורה אלא בגמר העבודה, חייב במי שפרע, שכיון שנגמר בבת אחת אין כאן מלווה ויש כאן קנין כסף.
עוד דן הקצות החושן, באם נשרף החפץ האם יכול המעביד לומר לו שלך נשרף או נאבד, שהרי יכול היה לפטור את עצמו בנתינת החפץ, והנתיבות המשפט (סי' שלב סק"ה) כתב בפשיטות, שדינו כאפותיקי שאף שיכול לסלקו בדמים, אם נשרף החפץ פטור מליתן דמים אחרים.
וכמו כן כתבו הקצות החושן והנתיבות המשפט, שאף אם משלם לו מעות ולא את החפץ שהתחייב לתת לו, צריך לשלם על כל פנים כשווי החפץ, ודעת הנתיבות המשפט שצריך לשלם כפי השווי של החפץ בשעת גמר הפעולה.
אך במשאת משה (שו"ת, ח"ב חו"מ סי' כה) כתב, שאין צריך לשלם לו אלא שכרו כפי השכר המקובל לתת עבור הפעולה שעשה, ואין צריך לתת כפי שווי החפץ.
ובמהרי"ל דיסקין (שו"ת, פסקים סי' רכד) כתב, שאם פסק שכרו בסחורה פלונית, וקבעו מחיר הסחורה במחיר היותר משוויה, אינו יכול לתת דמי הסחורה כשוויה בשוק, שכיון שפסק דמי הסחורה, אינו דומה כלל למבטיח חפץ בשכרו אלא לקביעה על גובה השכר.
