נער שהקדיש טלה מעדרו לקרבן פסח
בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קלט) נשאל בדבר נער אחד שהיה לו טלה חלב בעדרו, ואמר לדודו 'זה קרבן פסח שלי', וכשנודע לאב"ד נאדוש והרעיש העולם על זה, התנצל הנער שלא ידע מאומה מענין הקדש, ולא אמר כן אלא בדרך היתול ושחוק ושיחת הנערים.
והנה במשנתינו מבוארת דעת רבי שמעון שהאומר 'הרי עלי מנחת שעורים' או 'מנחת חצי עשרון' או מנחה בלי שמן ולבונה הרי זה פטור, שלא התנדב כדרך המתנדבים להביא דבר שאפשר להקריבו, ופסק כן הרמב"ם (מעשה הקרבנות פי"ז ה"ט).
ובגמרא (פסחים נג:) מבואר, שלפי דעת רבי שמעון המקדיש קרבן בזמן הזה לא חל הקדשו, שאף זה אינו כדרך המתנדבים.
וכתב בחק יעקב (סי' תסט סק"א) שמטעם זה לא פסק הרמב"ם להלכה שאסור לומר בזמן הזה 'בשר זה לפסח', [כמבואר בפסחים (נג.) וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' תסט ס"א) לפי שנראה שהקדישו מחיים לקרבן פסח ונמצא אוכל קדשים בחוץ], כיון שפסק כרבי שמעון בסוגייתנו, ולפי דעתו אין לחשוש להקדש בזמן הזה.
אך הוכיח החתם סופר שסברא זו היא רק במי שנראה שהקדיש לבדק הבית, ובדק הבית אינו שייך בזמן הזה שאין בית, אבל המקדיש ואומר בפירוש שמקדיש לשם קרבן, הקדשו חל גם בזמן הזה, כיון שלדעת הרמב"ם אפשר להקריב קרבנות בזמן הזה, כמו שכתב (מעשה הקרבנות פי"ט הט"ו) שמי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה חייב, מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים, שהרי מותר להקריב אף על פי שאין בית, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. ולפי זה אותו נער שאמר על הטלה שיהיה קרבן פסח, הרי הוא קדוש גם לדעת הרמב"ם שפסק כרבי שמעון, כיון שלדעתו אפילו רבי שמעון מודה בזה שהוא קדוש כיון שפירש שמקדישו לשם קרבן ולא לשם בדק הבית. [ועיי"ש שבירר שלדעת התוספות גם דין זה תלוי במחלוקת חכמים ורבי שמעון, אך לדעתם ההלכה כחכמים].
ומסיק, שגם אין להאמין למה שאמר הנער שהיתה כוונתו לשטות והיתול, כיון שפיו ולבו היו שוים לומר שמקדיש לשם פסח, אלא שאמר לשטות נתכוין, ודברים שבלב הן. ולכן ישאל על נדרו בפתח וחרטה. ועיי"ש שמחמת חומר קדשים ראוי לעשות תקנה שלא להתירו לעם הארץ בפתח וחרטה בלבד, אלא יצרף לדבר תקנה אחרת בהטלת מום, עיי"ש.
ועל מה שכתב החתם סופר בשם החק יעקב, שהרמב"ם פסק כדעת רבי שמעון בסוגייתנו ולכן לא פסק הרמב"ם להלכה שאסור לומר בזמן הזה 'בשר זה לפסח', העיר הג"ר יוסף נפתלי שטרן (הו"ד בליקוטי הערות לשו"ת חתם סופר שם), שלשון זה אינו מוזכר בחק יעקב, שלא כתב אלא שלדעת הרמב"ם שפסק כרבי שמעון אין לאסור בדיעבד אם אמר, אלא רק לכתחילה מחומרא בעלמא, אבל לא דן כלל על השמטת הרמב"ם דין של יחוד בשר זה לפסח.
