נתינת צדקה בעבור המתים
בסוגייתנו באחד הלשונות נאמר, שרב אמר משמו של מבוג, חטאת ששחטה על מנת שיתכפר בה נחשון כשרה, לפי שאין כפרה למתים, ולכן אין זה כשינוי בעלים הפוסל את הקרבן, שאין שינוי בעלים פוסל אלא במקום שהבעלים ששחט לשמם הם מחויבים בכפרה כמותו, אבל נחשון שמת ואין בו כפרה, אין המחשבה לשמו נחשבת שינוי בעלים.
וכן פסק הרמב"ם (פסולי המוקדשין פט"ו ה"ט), שחטאת ששחטה לשם מת כשרה, אלא שלא עלתה לבעלים, שאין כפרה למתים.
והנה בבית יוסף (או"ח סוף סי' תרכא) הביא בשם המרדכי (יומא רמז תשכז), שמה שהורגלו לידור צדקה ביום הכפורים עבור המתים יש להביא ראיה מספרי (שופטים פס"ז), שדרשו על מה שנאמר בפרשת עגלה ערופה (דברים כא ח) 'כפר לעמך ישראל' אלו החיים, 'אשר פדית' אלו המתים, מלמד שהמתים צריכים כפרה. וכתב הרוקח (סי' ריז ד"ה ומה), שמה שפוסקים צדקה עבור המתים ביום הכפורים יש להם אסמכתא, שכתוב בסוף פרשת תצוה (שמות ל י) 'הכפורים אחת בשנה יכפר', וסמוך לו (שם ל יב) 'ונתנו איש כופר נפשו לה'', ומה מועיל למת שהחי נותן צדקה בעבורו, אלא ה' בוחן לבות החיים והמתים, אם אותו המת בחיים היה נותן צדקה, ואם היה עני אותו המת, אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו, אז תועיל לו קצת, כי החי יכול לבקש להקל דין המת, כדוד על אבשלום (סוטה י:), וכרבי יוחנן על אחר (חגיגה טו:). אבל אם נתן בעבור רשע אין מועיל. ונותנים לכבוד המתים, שהצדיקים מליצים על צאצאיהם.
וכן פסק בשולחן ערוך (שם ס"ו) שנהגו לידור צדקות ביום הכיפורים בעד המתים. והוסיף הרמ"א שמזכירים נשמותיהם שהמתים גם כן יש להם כפרה ביום הכפורים. וגם בקיצור שולחן ערוך (סי' קלג סכ"א) הביא שמטעם זה מזכירים נשמות המתים, כמבואר בספרי וכמבואר בדברי הרוקח, [והוסיף עוד טעם להזכרת נשמות, משום שזכירת המתים משברת ומכנעת לבו של אדם].
ובשערים המצויינים בהלכה (שם ס"ק יט) הקשה, שהרי אין כפרה למתים, והטעם משום שמיתתן כיפרה עליהם וכמו שכתב רש"י (מעילה י: ד"ה ולד), ואם כן למה מזכירים נשמותיהם ונודרים צדקה לכפרתם. ותירץ שהמיתה מכפרת רק כפרת קרבן, וכמבואר בסוגייתנו שלענין חטאת אמרו שאין המתים בני כפרת קרבן זה, אבל שאר כפרות צריכים גם המתים. וראה מה שהובא בנידון זה לעיל (ה:).
וכן כתב בבית האוצר (ענגיל, מערכת א-י כלל פו), שצריך לומר שכוונת הגמרא היא רק לכפרה שעל ידי קרבן, שכפרה כזו גם המיתה מכפרת, ולכן אחר שמת וכיפרה עליו מיתתו אין שייך להביא קרבן להוסיף על כפרתו, אבל יש ענייני כפרה אחרים השייכים גם לאחר מיתה. שהרי מבואר (קידושין לא:) שתוך י"ב חודש אחר פטירת אביו, כשמזכיר אותו הבן אומר 'הריני כפרת משכבו'. ובמסכת סוכה (כ.) אמר ריש לקיש 'הריני כפרת ר' חייא ובניו', ופירש רש"י (ד"ה הריני) שאמר כן אחר מותם, ולשון כבוד הוא זה, שכשהוא מזכיר אביו או רבו לאחר מיתתו צריך לומר כן. וכן מצאנו בעוד מקומות רבים לשון זה על הנפטרים, ומבואר ששייך ענין כפרה אחר המיתה, והבן והתלמיד מבקשים שהם יהיו כפרתו של הנפטר.
והמהרש"ם (משפט שלום חו"מ סי' ריב ס"ז) ביאר, שקרבן כל מטרתו היא לכפר על האדם שהקריב את הקרבן, ואי אפשר לייחד כפרה לאדם שכבר מת, כיון שמה שניתן לכפר כבר התכפר על ידי מיתתו, ומה שלא התכפר על ידי מיתתו אין בכח הקרבן לכפר עליו. אבל צדקה ושאר מעשים טובים, שהם דברים המעוררים זכות בעצם, וגם לנותן הצדקה ועושה המעשים טובים הם מועילים, אגב שהם מועילים לכפר על החיים הם מכפרים גם על המתים. אך בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' רטז) כתב שאחר העיון נדחה אצלו תירוץ זה, ועל כן תירץ באופן אחר, שקרבן לבדו אינו מכפר על המתים, אבל תפילה יחד עם צדקה שנודרים בעבורם מועילים יותר, ומכפרים גם על המתים.
