סגולות התורים ובני היונה
בסוגייתנו הובא הכתוב שקרבנות העוף באים מן התורים או מן בני היונה.
וכתב הרמב"ן (ויקרא א יד, בדפוסים חדשים), הטעם שרצה בתורים הגדולים, בעבור פרישותן והדבקם בידוע מהם, שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם, וכן ישראל דבוקים בה' אלהיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם.
אבל היונים קנאים מאד, ובקנאתם יתפרדו ויחליפו, על כן לא בחר בהם אלא הקטנים קודם שיזדווגו, כי היונה בקטנותה אז תוספת אהבה בקן גידוליה יותר משאר העופות.
והביא בשם הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ו) , שהטעם בהקרבת גדולי התורים ואפרוחי היונים הוא משום שהוא הטוב שבהם, מפני שהגדול ביונים אין ערבות בו [וכתב בשי למורא על ספר המצוות עם טעמי המצוות מהמו"נ (ס"ק יד) , שבתורים הוא להיפך]. וכתב הרמב"ן שאין זה אמת, כי קטני היונים כמעט שאין ראויים לאכילה מפני הרוטב העודף שבהם. אבל אם נחשוש לטבעם באכילה ונאמר שמפני זה נבחרו לקרבן, יתכן שנבחרו מחמת סגולתם, כי התורים סגולתם לחדוד השכל, ואפרוחי היונים סגולתם לתועלת גדולה במבוטלי האיברים, כפלגס [נער שיצא מימי הילדות ולא הגיע עדיין לימי הבחרות] וכיוצא בו.
וענין זה שהתורים אינם מחליפים את בני זוגם, נוגע למעשה לקיום מצות שילוח הקן, כיון שטבע התורים להטיל שתי ביצים, מאחת יוצא זכר ומאחת יוצאת נקבה, והם דבקים זה בזו, ואם נטרפה הביצה של הזכר, או שמת הזכר אחר כך, הנקבה ממשיכה להטיל ביצים, אך כיון שאינה מזדווגת עם אחרים אין יכולים לצאת מביצים אלו אפרוחים, ודינם דין ביצים מוזרות שהם פטורים משילוח הקן (חולין קמ:, שו"ע יו"ד סי' רצב ס"ז) . ועל כן הרוצה לקיים מצות שילוח הקן צריך לראות בזמן בניית הקן שהזכר והנקבה בונים אותו יחד, או שיסתכל בשעה שהאם והאב מחליפים זה את זה, שהוא סמוך לשקיעת החמה וסמוך להנץ החמה, ואם רואה שהעופות מחליפים זה את זה, הרי זה לאות שיש לביצים אב ואם ואינן מוזרות, ויש בהם מצות שילוח הקן. אבל אם אין עופות מחליפים זה את זה, הרי זה לאות שאין לביצים אלא אם ולא אב, ופטורים הם ממצות שילוח (קן ציפור השלם פכ"ח ס"ד, פל"ד עמ' שיז) . ומכל מקום כתב בספר שלח תשלח (חלק ההלכות ס"כ) , שהרואה סתם ביצים אינו צריך לחשוש שאין להן אב ומוזרות הן, ויכול לקיים המצוה כחיוב ודאי, ואם התרו בו שלא ליטול האם על הבנים ונטל הרי הוא חייב מלקות, ואין לדון את ההתראה כהתראת ספק מכח החשש שמא מוזרות הן.
ומה שכתב שהתורים סגולתם לחדוד השכל, כן כתב גם הרמב"ם בפרקי משה (מאמר כ) , שהתורים מוסיפים בזכרון ומזככים השכל ומחדדים החושים.
