סופר שטעה במתעסק בקידוש השם
לעיל (מב.) הובא שבארץ צבי (תאומים, שו"ת או"ח סי' ו) נשאל במי ששכח לקדש את השם 'אלף למד' בחשבו שהוא תיבת אַל, ותיכף אחר הכתיבה בעוד הדיו לח נזכר שהוא קודש, וההלכה היא שאי אפשר להעביר קולמוס פעם נוספת על השם כדי לקדשו (גיטין כ., ש"ך יו"ד סי' רעו סק"ב). אך הסופר לא ידע מהלכה זו ומחסרון ידיעתו העביר בקולמוס עליו לקדשו בקדושת השם, ועתה בא לשאול איך להתנהג ואם רשאי למוחקו ולכתבו מחדש.
ולעיל נתבאר חידושו של הארץ צבי, שאם לא היה מעביר קולמוס על השם לקדשו היה אסור למחקו לדעת הרבה פוסקים, כיון שבסתמא הוא קדוש על דעת הראשונה שקידש בתחילה את כל השמות, או משום שקדושתו מושכתו למה שהוא ראוי לו, ועכשיו שהעביר עליו קולמוס יהיה מותר למחקו, משום שגילה דעתו שאין שם זה בכלל השמות שהתכוין לקדשם.
אמנם כתב בארץ צבי עוד, שיש לומר שאם לא היה מושך קולמוס עליו לקדשו היה מותר למחקו, אף לדעת הרדב"ז והפוסקים הסוברים ששם שנכתב בסתמא נתקדש ואסור למחקו, שיש לחלק בין הכותב בסתמא ולא נתכוין לכלום, לבין סופר זה שהיתה לו כוונה לדבר אחר, שהתכוין לכתוב אַל, ובאופן זה לא נתקדש השם. והוכיח כן מהמבואר בסוגייתנו לענין קדשים, שהשוחט קדשים בסתמא הרי הם כשרים, והמתעסק בקדשים פסול ומעכב את הקרבן. וכתבו התוספות (ד"ה מנין) שמתעסק גרע משלא לשמה, והיינו שחושב שהוא חולין, ומחשבה כזו עוקרת ופוסלת. ואם כן הוא הדין לקידוש השמות בספר תורה, שאם טעה והתכוין לשם חולין, גרע בזה ממי שלא נתכוין כלל, ולא נתקדש השם, ומותר למחקו.
וכסברא זו כתב גם בבית יצחק (שו"ת יו"ד ח"ב סי' קס אות ז), שאם כתב שם וסבר שאינו שם קודש, אפילו לדעת הפוסקים שבסתמא נתקדש השם והוא פסול רק מדרבנן, מכל מקום כשטעה והיה סבור שהוא חול הרי הוא מתעסק, ולא נתקדש השם ומותר למחקו. [אך עיי"ש שדן שאין לסופר נאמנות לומר שהיתה דעתו לשם חולין].
