ענין הוואך נאכט
כתב באות חיים ושלום (סי' רסה סק"ל) אודות המנהג לעשות סעודה בלילה שקודם ברית המילה, וקוראים אותו וואך נאכט, והקדים וכתב שלכאורה לא נמצא מקור אלא לעשיית סעודה ביום אחר הברית, ובלילה יש ללמוד סדרי לימוד מיוחדים, אבל לא מצאנו מקור לעשיית סעודה בלילה. אך שוב כתב שבכללי המילה לר' יעקב הגוזר [שהיה בערך בשנת תתק"א לאלף החמישי] (ד"ה דין שמחה בליל המילה) כתב וזה לשונו, אור לשמיני בעל ברית עושה שמחה ומשתה משום כבוד המילה וכו'.
דרש במדרש תנחומא (תזריע ז), 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' (ויקרא יב ג), אין כתיב כאן שיוציא הוצאות, ראה כמה ישראל מחבבין את המצות, כמה הן מוציאין הוצאות כדי לשמרן, אמר הקב"ה אתם משמחין את המצות, אף אני אוסיף לכם שמחה, שנאמר 'ויספו ענוים בה' שמחה' (ישעיה כט יט). וכתב על זה ר"י הגוזר, שמכאן נהגו אור שמיני, שבעל ברית עושה שמחה ומשתה ביין ובמיני מגדנים, עכ"ד. ובהמשך דבריו כתב שהיה המנהג שבבוקר היה אבי הבן עושה את הסעודה, ובלילה שלפני המילה היה עושה אותה בעל הברית דהיינו הסנדק. אם כן מבואר שמקור מנהג זה קדום הוא מספרי הראשונים.
וכן בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' קסט) כתב, גם מנהג טוב שכל הלילה שלמחר נעשית המילה לומדין תלמידי חכמים בבית אבי הבן, וסועד אותם בסעודה של מצוה בלילה, וביום אחר המילה. הרי שנקט שהיא סעודה של מצוה. אלא שכתב באות חיים ושלום שמשמע מדבריו שהעיקר הוא הלימוד אז בלילה שלפני המילה, אלא שמה שהתלמידי חכמים הלומדים שם אוכלים, הוא סעודת מצוה, והלימוד עיקר והסעודה טפל. וכן הביא מהדגול מרבבה (יו"ד סי' קעח) שהביא מקור למנהג זה מדברי הגמרא (סנהדרין לב:) לענין ברית מילה, שכשיש נרות דולקים סימן הוא שיש שם משתה, וביאר שהיינו נרות שהיו דולקים בלילה שקודם המילה למשתה זה. אמנם הביא שבפתחי תשובה (שם סק"ב) כתב שמשמע מהש"ך (סק"ו) שאינה מצוה, ואינה נקראת סעודת מצוה.
ועל מה שלמד ר"י הגוזר מדברי התנחומא שצריך לעשות סעודה בלילה, תמה באות חיים ושלום, שזאת מנין לו ללמוד מדברי המדרש לעשות סעודה בלילה, ושמחה מה זו עושה בעוד שהוא ערל, ואם כדי שיהיה מקום וזמן בפני עצמו לסנדק לעשות סעודה, כנזכר בדבריו, הרי היה שייך יותר להוסיף סעודה זו בלילה שאחרי המילה, שתהיה כמו מוצאי יום טוב. וביאר הדבר על פי המבואר בסוגייתנו, שהלילה שקודם שמיני בבהמות העומדות להקרבה אינו נחשב כמחוסר זמן לענין הקדש, ויכולים כבר להקדיש הבהמה לקרבן. הרי שבלילה שלפני היום הראוי להקרבה אינו נחשב כמחוסר זמן לענין קדושה, ואם כן, הוא הדין למילה שהיא כמו קרבן כמבואר בדברי הראשונים והפוסקים, וכמו כן אף על פי שמצות מילה היא רק ביום השמיני, מכל מקום הקדושה מתחילה כבר בלילה שלפניו, ולכן יש סמך לסעודה זו שעושים בלילה בשמחה, ואבי הבן לובש אז בגדי שבת כמו ביום המילה.
ומכל מקום כתב, שמה שנשתרבב הדבר בכמה קהילות שעושים את הטפל עיקר והעיקר טפל, והלימוד בליל זה כמעט שאין נוהגים אותו, ובסעודת היום יש רק מנין אנשים מצומצם, ובלילה עושים סעודות גדולות וכל הידידים והקרובים בעלי הבתים באים אז, לפי שיש להם פנאי בלילה לפי שאינו זמן משא ומתן, והסעודה ביום היא רק לכמה עניים ושמשים, וקלי הדעת יחשבוה למשאוי. ועליהם המליץ בדרך צחות שבלילה מכבדים את התינוק והולכים אצלו כיון שעדיין ערל הוא, מה שאין כן ביום שאז הוא כבר נימול כראוי, אז מעשה שטן גורם להתרחק מלילך לסעודה, וגם הקרובים אינם באים אלא בלילה, וזה בודאי לא יאות, ואמרו חכמים (מו"ק ה.), אמר רבי יהושע בן לוי, כל השם אורחותיו, זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים נ כג) 'ושם דרך', אל תקרי 'ושׂם' אלא 'ושׁם דרך', פירש"י שעושין סימן באיזה דרך ילכו, 'אראנו בישע אלקים'.
