ענין מאכלי שבת והטעם שלא תקנו לברך על סעודת שבת
בסוגיין מובא שבציפורי היה מנהג לאכול בליל שבת גריסים בחומץ והיו קורים למאכל זה בשם שחליים.
ובשולחן הטהור (קאמרנא, סי' רמב ס"ט) כתב, שיש להדר להכין לשבת מאכל המיוחד לשבת, ולכך נוהגים לאכול בשבת המאכל הנקרא קועג"ל שהוא מיוחד לשבת. (ועי' רמ"א או"ח סי' רמב). והביא בזר זהב (שם סק"ו) מדברי רש"י על הפסוק 'עמים הר יקראו' (דברים לג יט), שתגרי אומות העולם באים לירושלים והם רואים ישראל עובדים לאלוה אחד ואוכלים מאכל אחד. ולכאורה תמוה מהו מאכל אחד, אלא כוונתו למאכל האחד המיוחד לשבת, וכל ישראל אוכלים אותו לכבוד שבת מאכל אחד המיוחד לשבת.
בפתח הדביר (ח"ג סי' רעד אות א) הקשה מדוע אין מברכים על מצות סעודות שבת, והשיב על פי מה שכתב האבודרהם (סדר ההגדה ד"ה יש שואלים) בטעם שאין מברכים על ארבעה כוסות, לפי שאין מברכים אלא על מצוה הנעשית בבת אחת בלי הפסק, אבל ארבע כוסות שעושה מצוה בכל אחד מהם ואם שתאן בבת אחת לא יצא, אין מברכים, וכמו כן במצות אכילת סעודות שבת שהיא מצוה נמשכת היות שאם יאכל את כל שלושת הסעודות בבת אחת לא יצא ידי חובה (עי' שו"ע או"ח סי' רצא), אין מברכים על כך.
ובשדי חמד (פאת השדה מערכת ברכות סי' ג) הקשה על תירוץ זה, שלכאורה אין הדמיון עולה יפה, שאמנם ארבע כוסות מצוה אחת הם, ויפה כתב האבודרהם שהיות שאי אפשר לקיימה בבת אחת אין מברכים, אבל סעודות שבת כל סעודה היא מצוה בפני עצמה, ויש כאן שלוש מצות נפרדות וא"כ צריך לברך על כל סעודה.
והגרצ"ה הלוי הו"ד בשדי חמד (שם) ביאר, שחז"ל לא תיקנו ברכת המצות אלא על דבר שניכר מתוך מעשיו שעושה דבר זה מחמת המצוה אשר ציונו הבורא יתברך, מה שאין כן סעודות שבת ויום טוב גם בלתי צוואת הבורא היה אוכל, כי הטביע הטבע כי כל אדם יתאוה תאוה לאכול כדי שבעה, ואין ניכר באכילתו שום ענין שאוכל מחמת צוואת הבורא יתברך, ולפי טעם זה ביאר גם מדוע אין מברכים על אכילת ערב יום כיפור.
ובקרן לדוד (שו"ת, סי' סא אות ט) כתב, שיש לומר שהטעם שאין מברכים על מצות עונג שבת ואכילת שלוש סעודות, משום שכל זה הוא בכלל מצות לקדש השבת, והוא נכלל במה שמברכים מקדש השבת.
ובפרי צדיק (קונ' שביתת שבת אות ה ד"ה ומיהו) כתב, שמצוה זו היא דבר שאין בו מעשה, ורק אם האכילה עצמה היה מצוה כאכילת מצה ופסח מברכין עליה, אבל בסעודות שבת אין המצוה באכילה אלא בעונג שמתענג על ידי האכילה, ואם לא התענג באכילה זו לא קיים המצוה, ולכן לא תיקנו חכמים ברכה על מצוה זו, שאין מברכים על מצוה שבלב.
ובפרי השדה (ח"ב סי' ס אות ה) כתב לבאר על פי מה שיש שביארו הטעם שלא כתבו הפוסקים שיש לברך על מצות קידוש השם כשמוסר נפשו על קידוש ה', משום שמי יודע אם כוונתו באמת לקדש ה' לכך לא תיקנו ברכה, וכמו כן מצות עונג שבת, הואיל ואפשר שאין כוונתו לשם שמים ובאופן זה אינו מקיים המצוה כלל, לא תיקנו חכמים ברכה למצוה זו, ואינו דומה לשאר המצות שאפילו אם עשאן שלא לשמה, מכל מקום קיים מצוה.
