פשרה הקרובה לד"ת בדין חנווני על פנקסו
בסוגיין ביארו את הדין שחנווני נשבע על פנקסו, שאדם אשר שלח בעל חנות לשלם שכר לפועליו, על ידי ששילם כסף לחנווני והחנווני ייתן לפועליו פירות וכדומה בשווי המעות שנתן לו, וטוען בעל החנות שאכן שילם לפועלים, והפועלים טוענים שהם לא קיבלו, הרי בעל החנות נשבע שהוא נתן וכן הפועלים נשבעים שהם לא קיבלו, ובעל הבית חייב לשלם שוב לפועלים, אבל שבועת החנווני אינה מועילה לפועלים וכן שבועת הפועלים לחנווני, כיון שהם לא האמינו וסמכו זה על זה ורק בעל הבית שהוא סמך עליהם מתחייב לשלם על פי שבועתם.
במנחת יצחק (שו"ת, ח"ה סי' קלג) נשאל, בבעל חנות שלווה מעות מאדם אחד, ובשעה שהגיע זמן הפרעון היה במדינת הים, וציוה למנהל החנות שיפרע את ההלוואה למלוה, וטוען מנהל החנות שכן עשה, ופרע את החוב למלוה על ידי אחד העובדים שם, וכן נכתב בפנקס של ההוצאות וההכנסות של העסק שבחודש זה ניתנו לפלוני כך וכך עד שהושלם כל החוב, והמלוה טוען שעדיין לא הושלם כל החוב וחייבים לו עדיין איזה סך מהחוב, ולפני בית הדין באו מנהל החנות והמלוה לעשות פשרה הקרובה לדין תורה.
והשיב, שלו היו באים לפני בית הדין שלושתם, דהיינו הלוה מנהל החנות והמלוה, היו אלו האחרונים נשבעים לפני הלוה ועל הלוה היה לשלם שוב למלוה כמבואר בסוגיין ובשו"ע (חו"מ סי' קכא ס"ט), אבל בהיות ובאו לפני ב"ד רק מנהל החנות והמלוה, נראה שכוונת מנהל החנות לקחת על עצמו את הענין, ולשלם מכיסו אם לא יוכל לגבות הכסף מהמלוה, ועל כן גם בפשרה הקרובה לדין תורה יש לעשות פשרה רק בין מנהל החנות והמלוה אבל על הלוה אין להפסיד מאום.
עוד כתב, שנראה שבפשרה הקרובה לד"ת, בדרך כלל מחלקים התביעה בין התובע לנתבע משום שיש לפנינו ספק מי הוא שאומר האמת, אבל באופן זה שידענו בודאי שהלוה חף מפשע, אף שאם ישבעו שניהם כעיקר הדין יהיה הוא הנפסד, מכל מקום אין לחייב הלוה כלל, משום שכאשר מפשרים ביניהם בקרוב לד"ת, למה נפסיד אותו על ידי פשיעת המלוה והשליח, ובפרט שאף על פי דין תורה אי אפשר להפסידו אלא לאחר שישבעו שניהם, ואם כן יש מקום לומר שדווקא באופן שיש תובע אחד ונתבע אחד שבשבועה אחת שנשבע אחד מהם מפסיד השני, כדאי לצד השני לחלק ההפסד ביניהם מחשש שמא ישבע הלה והוא יפסיד לגמרי, ולכן אז בפשרה הקרובה לד"ת מחלקים התביעה ביניהם, מה שאין כן במקרה זה שאינו מפסיד עד שישבעו שניהם, יש לנו לומר שמי אומר שבאמת שניהם ישבעו ויפסיד הלוה, ולכן הוא קרוב לד"ת לעשות פשרה בין המלוה לשליח ולא לחייב הלוה כלל.
