סגולה באכילת מלח
במסכת הוריות (יג:) אמרו שטבילת האצבע [אצבע הקמיצה] במלח הוא סגולה להשיב את הלימוד.
והנה ר' שמואל לנדא בנו של בעל הנודע ביהודה כתב (הקדמה לנו"ב) 'מתכונת הגוף כאשר נודע לחכמי הטבע שעמדו על הבחינה כשחלקו גווית האדם לחלקיו על ידי חכמת הכימיא, שנמצא גוף האדם מורכב ממים שמן סיד ומלח, ומצאו במופת שכל אשר בעת חייו היה יותר חריף ובעל שכל יש בו יותר מחלקי המלח.
ובזה יש לפרש כוונת חז"ל בקדושין (כט:) 'הוא ללמוד ובנו ללמוד רבי יהודה אומר אם היה בנו זריז וממולח בנו קודמו', ורבים לא ידעו לפרש מהו זה ממולח עד ששלחו ידם להגיה בתלמוד, וכתבו ממולא במקום ממולח, אבל לפי דעתי הכוונה היא שבנו ממולח דהיינו שיש לו הרבה חלקי מלח לרמז שהוא חריף ובעל הבנה'.
על פי זה כתב המהרש"ם (הסכמה לספר מתנה טובה עמוד ב:) לבאר מה שרב נחמן השיב לרב דימי בר יוסף 'לכי תיכול עלה כורא דמלחא' דהיינו כשתגביר אצלך את חלקי המלח וממילא תהיה יותר בר הבנה, תוכל להבין טעמו של דבר, וההבדל שיש בין מילתא למילתא. וכן ביאר בספר מגדים חדשים (שבת ד.)
כעין זה כתב בשו"ת הרב"ז (שאפארן, ילקוט החנוכי סי' יז), ובזה ביאר גם מה שדימו במסכת מנחות (כא.) בינת אדם למלח, עיי"ש.
בשו"ע (או"ח סי' קעט ס"ו) פסק המחבר, אכל כל מאכל ולא אכל מלח, ביום ידאג מפני ריח הפה, ובלילה מפני ריח הפה ומפני אסכרה, והאוכל מלח אחר אכילתו לא יאכל בגודל, דקשה לקבור בנים. ולא בזרת, דקשה לעניות. ולא באצבע, דקשה לש"ד, אלא באמה ובקמיצה.
בהג"ה (שם) העיר שכיום אין נוהגים בזה, וביאר המשנ"ב (ס"ק יח) שהיינו משום שכל האכילות שלנו מעורב מתחלה במלח, ע"כ אין להקפיד ע"ז מיהו בלא"ה אין להקפיד בזמנינו דהאידנא נשתנו הטבעים כמבואר במג"א.
אולם בכה"ח (סי' קעט ס"ק כא) כתב שאף שנשתנו הטבעים, מ"מ נכון ליזהר בזה. ובשלחן הטהור (שם ס"ה) כתב שאף בימינו שיש מלח במאכלים יש לטעום מעט מהמלח בסוף סעודתו.
ועיין בספר זרע חיים (סי' ל אות ה) בעניין אכילת מלח. בגילוי דעת למהרש"ם (שערי שלום אות ז) מה שדרש לפי חידושו של בן הנודע ביהודה. בלקוטי חבר בן חיים (ח"א דף ל טור ד) שהמלח ממעט הזרע, ולכן החת"ס לא טבל את החלה במלח בליל שבת [עפ"י תקנת עזרא לאכול שום בליל שבת]. ובאגודת אזוב מדברי (שבת ד. ד"ה כדבעי) מה שהאריך לבאר בביאור לשון רב נחמן 'לכי תיכול עליה כורא דמילחא'.
