קידוש ביין שריחו רע, חומר 'הקריבהו נא לפחתך'
במשנה מבואר שאם מלק קרבן העוף ונמצאת טריפה, אינה ראויה לקרבן. וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות, שידוע כי כאשר נמצא בקדשים דבר טריפה אסור לאכלו ולא להקריבו, לפי שאנו אומרים בו (מלאכי א ח) 'הקריבהו נא לפחתך' וגו'. והרמב"ם לשיטתו, שפסק (איסורי מזבח פ"ב ה"י) שמטעם זה טריפה אסורה בהקרבה. והנה בגמרא (מנחות ו.) נתבארו מקורות אחרים מפסוקים שמהם למדו שטריפה אינה ראויה להקרבה, ממה שנאמר (יחזקאל מה טו) 'ממשקה ישראל', ודרשו שאין מקריבים קרבנות אלא מן המותר באכילה לישראל, יצאה טריפה שאינה ראויה לאכילה.
וממה שנאמר במעשר בהמה (ויקרא כז לב) 'כל אשר יעבור תחת השבט' ודרשו חכמים פרט לטריפה שאינה עוברת כיון שחיותה קלושה, ושאר קרבנות נלמדו ממעשר בהמה בגזירה שוה (בכורות נז.) , וכן ממה שנאמר (ויקרא א ג) 'מן הבקר' דרשו להוציא את הטריפה.
והקשו האחרונים על הרמב"ם למה נטה מהפסוקים שהובאו בגמרא והביא טעם חדש, ממה שנאמר 'הקריבהו נא לפחתך'. בהר המריה (איסורי מזבח פ"ג אות ג) כתב, שאפשר שהרמב"ם סובר שהטעמים שנאמרו בגמרא אינם שייכים אלא בבהמה ולא בעוף, שהרי הפסוק 'מן הבקר' נאמר בבהמה, וגם הפסוק המדבר במעשר שני מדבר בבהמות, וגם בענין הפסוק 'ממשקה ישראל' הוכיח שאינו שייך בעוף, עיי"ש, ולכן כתב הרמב"ם טעם נוסף משום 'הקריבהו נא לפחתך' שהוא שייך גם בעוף [ולכן פירשו הרמב"ם בפירוש המשניות כאן, כשעוסקים בפסול טריפה בעוף].
ובכתב סופר (שו"ת או"ח סי' פח) כתב, שהרמב"ם הוצרך לטעם 'הקריבהו נא לפחתך', כדי לאסור גם ספק טריפה, שלדעתו ספק דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן, וכן שאר טריפה דרבנן, שאם היינו באים לאסרה רק מכח הפסוקים, לא היינו אוסרים להקריב טריפה דרבנן, כיון שהפסוקים אינם מדברים אלא בדברים האסורים מן התורה. אך כיון שיש בטריפה גם משום 'הקריבהו נא לפחתך', אסור מן התורה להקריב אפילו טריפה דרבנן, כיון שסוף סוף אינה ראויה להבאה לפחתך. ואף על פי שפסוק זה 'הקריבהו נא לפחתך' אינו בתורה אלא בנביאים, הרי הוא חמור יותר מאיסור דרבנן וקרוב לדברי תורה, שהרי נלמד מכתוב בנביא, שהוא דברי קבלה. וכדברי הכתב סופר שאיסור 'הקריבהו נא לפחתך' חמור מאיסורים דרבנן, כתבו גם במהר"ם שיק (שו"ת או"ח סי' סז) ובאבן האזל (איסורי מזבח פ"ה ה"ט) , ולדעתם הוא חמור ממש כשל תורה, כיון שהוא איסור הנלמד מסברא, וסברא היא כדאורייתא.
נידון זה אם איסור 'הקריבהו נא לפחתך' יש בו חומר כשל תורה, נוגע להלכה לענין יין שריחו רע. שהנה בשו"ע (או"ח סי' ערב ס"א) כתב שאין מקדשים על יין שריחו רע. ובביאור הלכה (ד"ה אין מקדשין) הביא מחלוקת הראשונים אם בדיעבד יצא ידי חובת קידוש כשקידש על יין שריחו רע, והקשה על דעת הסוברים שהוא מעכב בדיעבד, שיש לעיין בזה, וכי משום 'הקריבהו נא לפחתך' יהיה פסול בדיעבד, הלא אם שחט בהמה כחושה לקרבן יש בזה ג"כ משום 'הקריבהו נא לפחתך' וכמו שפירש רש"י (מנחות סד. ד"ה אפי' נמצאת) , ואף על פי כן בודאי יצא בדיעבד בקרבן כזה, והוא הדין לענין קידוש.
ובבירור הלכה (או"ח ח"ב סי' ערב) הביא, שהחפץ חיים במכתב חזר בו מקושיא זו, ואף בליקוטי הלכות הדפיס תיקון לדבריו שבביאור הלכה [וסקר שם המהדורות השונות שהכניסו ושהשמיטו תיקון זה], והוכיח שיש מקומות שפסלו בריח רע משום 'הקריבהו נא לפחתך' אף בדיעבד. והוסיף וכתב, שבאמת יש לעיין בזה הרבה, שאנו רואים שהרמב"ם כותב טעם על הטריפה שאסורה לגבי מזבח משום 'הקריבהו נא לפחתך', וידוע שהטריפה אסורה מן התורה לכל הדעות, הרי אנו רואים שנוקטים טעם זה לפעמים אף בדבר שהוא לעיכובא אף בדיעבד, וצ"ע.
