ריסוס הפירות והאילנות בשביעית
תנן בשביעית (פ"ב מ"ד), מזהמין את הנטיעות, וכורכין אותן, וקוטמין אותן, ועושין להם בתים, ומשקין אותן עד ר"ה.
והקשו בגמרא בסוגייתנו, שבמשנה זו משמע שאחר ראש השנה דברים אלו אסורים, ובברייתא אחרת אמרו 'מתליעין ומזהמין בשביעית', ומבואר שאף בשביעית עצמה מותר לעשות מלאכות אלו, כיון שאין מטרתן לגדל את האילן אלא לשמרו ולקיימו. ותירצו בגמ' שיש הבדל בין לאברויי אילנא שבזה דיברה המשנה האוסרת, לבין לאוקומי אילני שבזה נאמרה הברייתא המתירה.
והנה הרמב"ם (שמיטה פ"א ה"ה) סתם וכתב שלא יסוך את הנטיעות, והקשה הלחם משנה (יו"ט פ"ח ה"י) שכיון שהרמב"ם פוסק להלכה (שמיטה שם ה"ו ועוד) שדברים שהם לאוקמי אילנא בלבד אין בהם איסור בשביעית, אם כן היה לרמב"ם לפסוק גם לענין האילנות שבאופן שסך אותן כדי לאוקמי אילנא אין איסור, וכמבואר בסוגייתנו שזיהום מותר לאוקמי אילנא. ותירץ בלחם משנה שהרמב"ם מכריע להלכה כדעת הירושלמי, שאינו מחלק בין לאוקמי לבין לאברויי, כיון שבבבלי לא נאמר תירוץ זה אלא בלשון ספק, ובירושלמי אינו מוזכר כלל. ולפי דבריו אין להתיר סילוק מזיקין מן האילנות בשביעית, אפילו כשהמלאכה היא להצלת האילן ולא לאברויי.
ובבית רידב"ז (בפאה"ש פ"א ה"ה) כתב, שאף מסקנת סוגייתנו כך היא, שהצלה מפני הפסד העתיד לבא על פי חוק הטבע אינה נחשבת לאוקמי, ואינה מותרת, ודוקא כשמצילו מן הפסד שבא על ידו מותר, כגון לאחר שגיזם הוא את האילן קודם שביעית כדי להשביחו מותר אחר כך לסוך שמן כדי שלא יתקלקל. ועיי"ש שביאר סוגייתנו לפי זה.
ובחזון איש (שביעית סי' יז ס"ק יט) כתב בדעת הרמב"ם, שבזיהום האילן גזרו חכמים גם כשעושה כן לשם העמדת האילן, גזירה משום זיהום שהוא לאברויי שאסור.
ועל פי זה דנו הפוסקים בענין ריסוס האילנות בזמננו מפני המזיקים, שלדברי כל אלו האחרונים בדעת הרמב"ם, נמצא שאסור לרסס בשביעית אפילו לאוקמי, אם משום שלהלכה קיי"ל כירושלמי שאין בזיהום היתר של לאוקמי אילנא, ואם משום שאף מסקנת סוגייתנו היא שהצלה מפני נזקי חוק הטבע אינה בכלל ההיתר, ואם משום שגזרו בזה חכמים אטו זיהום לאברויי. וכ"כ בספר שמיטה כהלכתה (פ"א ביאור אות טו), וכתב שאולי בשנת השביעית הקב"ה משגיח על שומרי הלכות שביעית שלא כדרך הטבע, ולכן אפילו אם לדעת מומחים צריך ריסוס דוקא, אין זה נכון לשומרי שביעית שתלויים בהשגחה מיוחדת בשדותיהם, ואף שצריך השתדלות ואין לסמוך על הברכה או נס, מ"מ בשביעית אין להתיר מלאכה דרבנן ודנים לפי המצב עכשיו בשדהו, ואין מתירים לעשות מלאכה מחמת חשש טבעי בעלמא, אלא בסכנה מצויה שהחשש רציני במקרה שבשדהו.
ובספר שיעורי שביעית (עמוד נד) כתב שאסור לכתחילה לרסס השדות ולהדבירם, ואם נצרך הדבר מאד ירססו ע"י נכרי, והמיקל בריסוס ע"י ישראל יש לו על מי לסמוך, שהמהרי"ל דיסקין בתשובות (סי' כז אות כה-ו) התיר. וכמובן שגם למקילים ההיתר אינו אלא ריסוס דלאוקמי, אבל לאברויי כגון הריסוסים שעושים בתחילת הקיץ בכל מיני פירות שמטרת הריסוס להשביח את הגידול, אסור.
אמנם בספר משפטי ארץ (עמוד ) הובאה תשובת בעל הקובץ תשובות שריסוס הנהוג בימינו אין בו פיטום האילן ועל כן הוא בכלל לאוקמי אילנא, והוא מותר. כמבואר בתוס' הרא"ש (מו"ק ג. ד"ה אין מפרקין) שמבואר מדבריו שכל פעולה הנעשית לאוקומי מותרת ואף אם היא נעשית בגוף האילן ועל מנת למנוע נזק רגיל ומצוי.
