שילוח הקן ע"י מקל
ברמב"ם (שחיטה פי"ג ה"ד) פסק שאדם שלקח האם על הבנים, אם בא אחר וחטף האם מידו ושלחה או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו, לוקה, משום דכתיב שלח תשלח עד שישלח מעצמו. וכיצד משלח, אוחז האם בכנפיה ומפריחה.
בערוך השולחן (יו"ד סי' רצב ס"ו) ביאר שלשון שלח תשלח הוא בידו, דווקא שיאחזנה ויפריחנה, אבל אם נתן עליה קול ופרחה מחמת הקול לא עשה המצוה כלל.
בשולחן ערוך (יו"ד שם ס"ד) כתב המחבר 'צריך לשלח האם עד שתצא מתחת ידו' אך לא כתב שצריך לאחוז את האם בכנפיה. ועיין בחת"ס (או"ח סי' ק) ובחזון איש (יו"ד סי' קעה).
באבני ישפה (ח"ג סי' צז) דייק בדעת הגר"א (יו"ד שם סק"ט) שיש להחמיר כדעת הרמב"ם לשלוח את האם בכנפיה ממש.
והנה בתשובות והנהגות (ח"ג סי' שכט) דן כיצד יש לקיים את מצוות שילוח הקן באופן שהקן גבוה ואין אפשרות לשלח את האם אלא ע"י הכאה ממרחק שהאם תברח, וכתב שאם מכה סביב השובך והאם בורחת לא קיים המצווה, אבל אם מכה בשובך הרי הוא מקיים המצווה, אמנם הביא בשם בעל הדברי יואל שמקיימין את המצווה בכל צורה ובלבד שעל ידו שלח את האם.
ובשו"ת תורה לשמה (סי' רעח) דן אם אדם לקח את האם, והניחה בלול אחד צר, וסגר עליה את פתח הלול, ואח"כ בא לקיים מצות שלוח ולא תפסה בידו ושלחה אלא רק פתח לה הפתח של הלול כדי שתצא, והיא יצאה ממילא ופרחה, אם קיים מצות עשה בזה שהרי על ידו נשתלחה שפתח לה הפתח כדי שתצא ולא שהיא ברחה מידו, או שמא גם בזה לא יצא ידי חובה.
בתשובתו כתב שבדיעבד מהני וחשיב קיים מצות עשה מאחר דמכוחו נשתלחה והוא כיוון לזה בפתיחת הפתח כדי שתצא ותשתלח.
ראייה לכך הביא ממה שאמרו בסוגיין שהשוחט ע"י גלגל של אבן או של עץ שהיתה הסכין קבועה בו וסבב אדם את הגלגל ושם צואר העוף או הבהמה כנגדו עד שנשחט בסביבת הגלגל, הרי זו כשרה, ואם המים הן המסבבין את הגלגל ושם את הצואר כנגדו בשעה שסיבב ונשחט הרי זו פסולה, ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסבבו את הגלגל ושחט בסביבתו הרי זו כשרה, שהרי מכח אדם בא, בד"א בסביבה הראשונה אבל מסביבה שניה ולאחריה אינה מכח האדם אלא מכח המים בהילוכן. וכן ה"ה הכא מכח שפתח לה הפתח של הלול שהיתה סגורה בתוכו יצאה, שכן טבע העוף המוסגר במקום צר כאשר נפתח לו הפתח תיכף יוצא מן המאסר.
