שיעור יין מבושל לענין יין נסך
בשו"ע (יו"ד סי' קכג ס"ג) פסק עפ"י סוגייתנו, שיין מבושל שלנו שנגע בו גוי מותר, שכיון שמשום צד ניסוך אסרו היין, לא אסרו אלא ביין הראוי לנסך על גבי מזבח, אבל שאינו ראוי לנסך לא אסרו, ויין מבושל אין ראוי לנסך וגם הם אין מנסכין אותו לעבודה זרה. ומאימתי נקרא מבושל משהרתיח על האש.
הש"ך (שם סק"ז) ביאר גדרו של שיעור זה, שהוא כל שנתמעט ממדתו ע"י הרתיחה. ומשמע מדבריו שכל שהרתיחו ע"ג האש אפילו מעט קרוי מבושל, שאי אפשר שלא יתמעט מעט.
ומקור דברי הש"ך מדברי הרשב"א בתורת הבית (הארוך ב"ה ש"ג), שכתב בשם הרמב"ן שאינו קרוי מבושל ע"י רתיחה עד שיתמעט ממדתו על ידי בישולו, והוכיח כן ממה שאמרו בירושלמי (תרומות פי"א ה"א) שאין מבשלין יין של תרומה מפני שממעטו ממדתו.
וכתב הרשב"א שמסתבר שאין זה כנגד קבלתן של גאונים ז"ל שדי ברתיחה ואין צריך שיתמעט ממידתו, כיון שאי אפשר לרתיחה בלא מיעוט מדה, אלא שאין חסרונו אלא כפי רתיחתו ועוד שאין דרכן של מבשלין לבשלו כל כך מעט שלא יודע חסרון מדתו.
אך באור זרוע (ע"ז פ"ב אות קנה) כתב שצריך להתבשל עד שנדע בברור שהרתיח ונתבשל בישול גמור, ואין די לו ברתיחה בלבד. ובדרכי תשובה (ס"ק טו) כתב בשם ספר דברי יוסף (ח"ג סי' תתמה אות ב) שהחמיר עוד יותר, והביא מדברי הירושלמי שמבואר שהשיעור הוא שיבשלו כל כך עד שנעשה מתוק, וסיים בצ"ע. והביא בשם ספר ככר לאדן (דף קסב) שכתב כן בהחלט, שמה שאמרו שיין מבושל אין בו משום נסך אין זה בבישול בעלמא, אלא רק בבישול רב עד שטעמו משתנה לטעם דבש. והביאו בעקרי הד"ט (סי' יג אות יג). והביא בשם הכנסת הגדולה (הגהות ב"י אות יד) שכתב כעין זה בשם הריא"ז (הו"ד בשלטי הגיבורים ע"ז י.), ששיעור מבושל הוא כל שאין שותין אותו כיין, דהיינו שנשתנה טעמו מטעם יין, ובספר רוח חיים (אות ב) הביא כן גם משאר גדולי המחברים.
ובשלחן גבוה (יו"ד שם סק"ז) הביא דברי הרשב"א והראשונים שכתבו שדי ברתיחה בלבד, והביא דברי הריא"ז שחלק עליהם וכתב שצריך שיעור בישול גדול עד שלא ישתו אותו כיין, וכתב שבטלה דעתו אצל כל הראשונים החולקים עליו.
