שעון יד, אם חוצץ בשעת הנחת תפילין
בחשב האפוד (שו"ת, סי' כא) נשאל ממי שיש לו שעון על ידו השמאלית, אם צריך לחלוץ השעון בשעת הנחת תפילין, או יכול להעביר הרצועה על רצועת השעון ואינו חוצץ. והעלה שיש להחמיר בזה. וכתב שיש נוהגים להקל אם רצועות השעון הן של עור, וטעמם משום שמין במינו אינו חוצץ, ודחה דבריהם מכמה טעמים.
ובסוף התשובה העיר על פי דברי התוספות בסוגייתנו (ד"ה מין), שכתבו לגבי כהן שקיבל דם הקרבן על גבי רגל חבירו, שרגל חבירו חוצצת בינו לבין הרצפה אף שהוא מין במינו, משום שאין דרך שירות בכך.
ומבואר שהטעם שמין במינו אינו חוצץ הוא לפי שהדרך בכך, ואם כן לפי זה באופן שאין דרכו בכך אף מין במינו חוצץ, ועל כן בודאי יש להקפיד שלא לקשור הרצועות על גבי העור של השעון, שהרי בדבר שאין דרכו בכך גם מין במינו חוצץ. [ואין לומר שמין במינו אינו חוצץ אלא במקום שאמרו חז"ל, כי הם היו יכולים לקבוע ולומר מה נחשב דרכו בכך]. ובדובב מישרים (שו"ת, ח"ב סי' לז) הביא את דבריו והסכים עמו.
אמנם מצד הדין אין איסור בזה, וכמבואר במשנה ברורה (סי' כז ס"ק טז) שרק במקום הידוק הקשר יש איסור חציצה. ואף שדעת הפרי מגדים (שם מש"ז סק"ד) שלדינא יש להחמיר אף ברצועות, וכן כתב בארצות החיים (לב הארץ ס"ד), מכל מקום יש שכתבו שמכיון שהשעון מונח בסוף היד אחר כל הכריכות, ורק חוצץ במקום העברת הרצועה אל האצבע לעשות בה ג' כריכות, אין בכך שום איסור חציצה. והעיד אחד מהאחרונים ששמע מפי בעל הדובב מישרים, שהוא סבר ששעון היד מקומו לפני שבעת הכריכות שבזרוע ועל כן העלה להחמיר בזה, אולם לפי האמת שמקום השעון הוא לאחר שבעת הכריכות סמוך לכף היד מודה הוא להקל בזה ואין להחמיר כלל.
