שתיית משקין שהיו בשכונת גוי שמת
כתב בשו"ע (יו"ד סי' שלט ס"ה), שהמנהג לשפוך כל המים השאובים שבשכונת המת. וכתב הש"ך (סק"ט) שני טעמים למנהג, טעם אחד כדי שעל ידי שישפכו את המים ידעו הכל ממיתת המת ולא יצטרכו להודיע בפה, שהרי כשמודיעים בפה יש בו משום 'מוציא דבה הוא כסיל' (משלי י יח, פסחים ג:), ובכך ששופכים המים גם יודעים הכל על מיתת המת וגם אינם באים לידי מדת כסילות. והטעם השני הוא משום שמלאך המות מטיל במים טיפת דם המות, ומעשה היה באחד ששתה ממים אלו ומת.
ודנו הפוסקים אם גם בגוי יש חשש זה. בברכי יוסף (שם סק"ז) הביא מעשה שמתה שפחה גויה בבית ישראל, ואמרו שהיו נוהגים שלא לשפוך המים, אבל החיד"א הורה שצריך לשפכן, כיון שאף שהטעם הראשון אינו שייך כאן להודיע על מיתתה, מכל מקום שייך כאן הטעם השני שמלאך המות מטיל בהם טיפת דם המות. ואף על פי שלגויים מותר לשתות מים אלו שהיו בשכונת המת כמו שכתבו הפוסקים, והטעם משום שגופם נחבל על ידי אכילת שקצים ואין מזקת להם טיפת דם המות, מכל מקום לישראל מזיק גם טיפת דם שבאה על ידי מותו של גוי. וכן הורה ועשו מעשה.
והסתפק בברכי יוסף (שם סק"ח) אם הוא הדין כשמת שכן גוי בבית שבחצר ישראל, אם צריך גם כן לשפוך כל המים שבשכונתו. וכתב שמסתבר לאסור גם בזה, דחמירא סכנתא מאיסורא.
ובמשיב דברים (שו"ת, ח"ב יו"ד סי' ריא) דן גם כן בזה, וכתב גם כן שהטעם הראשון שכתב הש"ך אינו שייך במתי גויים, שאין צריך להודיע על מיתתם, שבמת ישראל צריך לדעת על מותו כדי שיעסקו בקבורתו וגם כדי שיצאו הכהנים ולא יטמאו ממנו בטומאת אוהל, אבל במתי גויים אין צריך לעסוק בקבורתם, וגם אינם מטמאים בטומאת אוהל. אך לפי הטעם השני שמלאך המות מטיל בה טיפה, לכאורה שייך גם בגוי, אך כתב שנראה שמה שאמרו שמלאך המות מטיל בה טיפה הוא דרך רמז, שכיון שכל ישראל ערבים זה לזה, רומזים בשפיכת המים על רחיצת וטהרת הגוף שישוב כל אדם מחטאיו אולי יגיע טיפה במותו של זה עליו משום ערבות, וטעם זה שייך רק במת ישראל, אבל במתי גויים אין שייך זה כיון שאין ערבות לגויים.
והביא עוד טעם מדברי הפוסקים (ארחות חיים אבל אות יא) בשפיכת המים, שהוא דרך סמך ממה שנאמר (במדבר כ, א-ב) 'ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה לשתות', וגם טעם זה משמע שהוא דוקא בישראל. ועוד שהרי מרים מתה מיתת נשיקה ולא על ידי מלאך המות, ועל כרחך שפכו אז המים כדי שיעסקו בקבורתה, ואם כן אין טעם זה שייך אלא במת ישראל שיש מצוה לעסוק בקבורתו.
ושוב הביא דברי הברכי יוסף שהחמיר אפילו במת גוי משום טיפה של מלאך המות, והביא ראיה מסוגייתנו שאין לחשוש לדבר. שבגמרא דנו בענין גוי שנפל לבור מלא יין ועלה, והדין הוא שאם עלה בחיים חוששים שמא מתוך הודאה על הצלתו ניסך את כל היין, אבל אם מת בבור אין היין אסור משום יין נסך, וכתב בש"ך (יו"ד סי' קכד ס"ק נה) שלדידן היין מותר גם בשתיה משום הפסד. וקשה איך מותר בשתיה, והרי יש לאסרו על כל פנים משום סכנה, שהרי מת בתוכו, וטיפה של מלאך המות נמצאת שם, וכל שכן לפי מה שהחמיר בברכי יוסף אפילו במים שבשכונת הגוי. ועל כרחך שבגוי אין שייך טעם זה. ואף על פי שלא אסרו אלא מים שבשכונת הגוי ולא יין, וכאן היה יין בבור, מכל מקום בודאי אלו המשקים שנפל לתוכן ומת היה לנו לאסור משום טיפת מלאך המות, שסכינו היתה בהם. אלא על כרחך בגוי אין שייך טעם זה. ועל כל פנים במקום דחוק למים אפשר להקל.
וכדעת המשיב דברים כ"כ גם בספר יהושע (סי' שפג), וכ"כ בטוב טעם ודעת (שו"ת, ח"א סי' רעט), ששאלה זו היא מילי דגיחוך אך כיון שנשאל הרי הוא משיב, שאין צריך לשפוך המים שבשכונת מת גוי, כמו שאמרו (ב"מ קיד:) אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, אלא כבהמות הם, וכשם שאין לשפוך על בהמה מתה, ה"ה שאין לשפוך על מתי גויים.
