תקע בשופר בראש השנה שחל בשבת
בגמרא הובאה מחלוקת בית שמאי ובית הלל לענין סדין של פשתן אם חייב הוא בציצית של צמר, כיון שהתכלת הוא צמר צבוע, בית שמאי פוטרים ובית הלל מחייבים. ודעת רבינו תם בתוספות (ד"ה סדין), שגם בית שמאי מודים שמן התורה סדין של פשתן חייב בציצית, אלא שחכמים אסרו ללבוש סדין עם ציצית שמא יבואו להתיר כלאים שלא במקום מצוה, וכחשש שהוזכר בסוגייתנו, או מחמת שאר החששות שהוזכרו בסוגיא. ומה שנקטה הגמרא לשון 'בית שמאי פוטרים' ולא לשון 'בית שמאי אוסרים', הוא משום שחכמים פטרוהו לגמרי מן החיוב.
וכתב הרא"ש (הלכות ציצית סי' יז) שההלכה בזה כבית שמאי, משום שרבי אלעזר בר צדוק סובר כמותם ואמר שכל המטיל תכלת בסדינו אינו אלא מן המתמיהים, והיה אומר רבינו תם שהלובש טלית של פשתן ומברך עליו הוי ברכה לבטלה.
בקבא דקשייתא (קושיא צט) הוכיח מדברי הרא"ש, שבמקום שגזרו חכמים שלא לעשות מצוה כלשהי משום שחששו שיבואו על ידי כך לאיסור, אם עבר על דבריהם וקיים את המצוה לא עשה ולא כלום, שהרי אם לא עקרו חכמים את המצוה שמן התורה, למה תהיה ברכתו ברכה לבטלה וכדברי רבינו תם, והרי קיים על כל פנים את המצוה מדאורייתא. ומתוך כך הקשה על מה שכתב רבי עקיבא איגר בדרוש וחידוש (מערכה ח) לענין תקיעת שופר בשבת, שגזרו חכמים שלא לתקוע מחשש שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים (ר"ה כט:), וכתב רעק"א שאם עבר ותקע בשבת עבר על שבות ומכל מקום המצוה שמן התורה נתקיימה בדיעבד. ולכאורה מדברי הרא"ש בשם רבינו תם מוכח שלא כדבריו, ולדעתו דרכם של חכמים לעקור לגמרי את המצוה שמן התורה.
ואף באשל אברהם (אופנהיים, בגליון השו"ע או"ח סי' תב ס"ב) הסתפק בנידון זה לענין מי שעבר ותקע בשופר ביום הראשון של ראש השנה שחל בשבת, אם צריך הוא לברך 'שהחיינו' ביום השני אם לאו, שאם עקרו חכמים את המצוה ביום הראשון, נמצא שעוד לא תקע כלל, ואם כן יש לו לברך 'שהחיינו' ביום השני. אבל אם לא עקרו חכמים את המצוה לגמרי, נמצא שקיים את המצוה מן התורה ביום הראשון, ואין לו לברך 'שהחיינו' ביום השני. והביא שבשו"ת פרי הארץ (ח"ב סי' י) פלפל בארוכה בענין זה, אם בדבר שאסור מדרבנן אומרים 'אי עביד לא מהני', שגם אם עשה את המצוה לא הועיל, אם לאו, ומסיק שמידי ספק לא יצאנו, וספק ברכות להקל.
וביישוב קושיית הקבא דקשייתא על רעק"א, כתב בן המחבר כלי חמדה (ח"ו קונטרס המילואים עמוד ע) כמה אופנים, ואחד מהם הוא, שדברי הרא"ש בשם רבינו תם הם רק לענין ברכה, כיון שברכת המצוות היא מדרבנן, ואם כן במקום שחכמים ציוו שלא לעשות המצוה, הרי לא תיקנו ברכה, שהם אמרו והם אמרו, ולכן אם בירך ברכתו היא ברכה לבטלה. ואין ראיה מכאן שלא קיים את מצות התורה. ועל פי זה כתב שנראה שהרעק"א מודה שאף על פי שקיים את המצוה של תורה, מכל מקום את הברכה לא קיים, והיא ברכה לבטלה, כי לא תיקנו חכמים ברכה על תקיעת שופר כשחל בשבת.
