איסור נתיצת אבן מבית הכנסת ומהכותל המערבי בזמן הזה
בכף החיים (סי' קנא ס"ק עו), אחר שהביא חומר איסור ההשתמשות בבית הכנסת, כתב שמכאן תוכחת מגולה בענין כותל המערבי שנשאר לנו פליט מחורבן בתינו ומחמד עינינו, ובפרט שלא זזה משם שכינה, שצריך להיזהר ביותר ולנהוג בו כל כבוד שבעולם, וחלילה וחס לסתור ממנו שום דבר. וכתב עוד שצריך גם להיזהר שלא לעשות בו שום דבר של בזיון ח"ו, ולא כקצת אנשים פתיים שתוחבים שם מסמרים ועי"ז לפעמים ישתברו ג"כ מן האבנים, וגם יש אנשים שמניחים שם נר דלוק ומשחיר הכותל מן העשן, וזה חוץ מן האיסור שמשתמשים בו. וגם מה שיש שכותבים שמם על הכותל יש להזהר בזה, כי אין זה מן הכבוד ללכלך הכותל בצבעים. והנזהר ישא ברכה.
ובספר עיר הקודש והמקדש (ח"ד פ"ט) כתב שאלה הנוהגים לנתוץ מאבני הכותל הקדוש לקחת פרורים לזכרון, לקחתן או לשלחן לחו"ל כדרך ששולחים עפר א"י לענינים ידועים, אין שום ספק בזה שעושים איסור גמור. וחלילה לנו להרשות לחלל את הקדש לנתוץ אף נתיצה כלשהי מאבני הקדש. ואף על פי שבירר שאין בדבר איסור נתיצה דאורייתא משום נתיצת אבן מאבני המקדש, מכל מקום יש בו איסור 'לא תעשון כן' מדרבנן משום שנותץ אבן מבית מקדש מעט, שאף הוא אסור מדבריהם כמו שכתבו הפוסקים, וכל שכן בחומת הר הבית שקדושתה גדולה מקדושת בית הכנסת. והוסיף שיש בזה גם איסור דאורייתא לכל הדעות משום העשה של מורא מקדש, שהר הבית נכלל בכלל העשה של ומקדשי תיראו. ואע"ג שרוב הלוקחים פרורים מהכותל עושים זאת לסגולה או לזכרון ולחיבת הקדש, ואפשר שתאמר שבכל כה"ג אין מהות נתיצה, שהלאו 'לא תעשון כן' הוא כשעושה דרך השחתה ולא כשעושה זאת לחיבת הדבר, וכמו כן תאמר שבכגון זה אין גם עבירת העשה 'ומקדשי תיראו', כל זה אינו, שעכ"פ הרי זו השחתה, ואין הכוונה מתקנת את מעשה ההשחתה, ורק השחתה על מנת לתקן לא נקראה השחתה, אבל כל שמשחית במציאות, אעפ"י ששוגה ומדמה בדעתו שבהשחתתו מחבב בזה את הקדש, הרי הוא מחלל את הקדש, והוא עבריין בשוגג.
ובאגרות משה (שו"ת, יו"ד ח"ד סי' סג) החמיר בזה וחשש לאיסור 'לא תעשון' מן התורה, וכתב שדעת הרמב"ם (בית הבחירה פ"א ה"ח) הוא שהאיסור להניף כלי ברזל על אבני בית המקדש נוהג גם בחומת הר הבית, ונמצא שאסור להניף כלי ברזל על אבני הכותל. ועוד האריך שם שיש מעילה לדעת הרמב"ם בחומת הר הבית. ונמצא שבכותל מערבי שעליו נאמר במדרש רבה (במ"ר יא ב) 'הנה זה עומד אחר כתלנו' (שיר השירים ב ט) זה כותל מערבי של ביהמ"ק שאינו חרב לעולם, למה, שהשכינה במערב. ובשיר השירים רבה (פ"ב ט ד) נאמר, למה, שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם. וכן איתא במדרש איכה (א לא) דגזרו מן שמיא דלא יחרב לעולם, למה, ששכינה במערב. וא"כ נקרא מקדש ומועלים בו. וביאר (שם אות יב) שאי אפשר לומר שבאו פריצים וחללוהו ובטלה קדושתו, לפי שהכותל עצמו לא נתחלל, וביחוד שיש שבועה שדרשו מפסוק שהכותל לא יחרב, והוא לא נמסר לפריצים להיחרב. וביותר נראה שרק מה שהם לקחו לעצמם נתחלל, אבל אפילו הכלים שנבוכדנצר הוריד לבבל, ולא לקחם לעצמו לא נתחללו.
והוסיף שמלבד איסור זה, יש איסור להשתמש גם בדברים שיצאו לחולין, שאינו כבוד הקב"ה שדבר שנשתמש בו גבוה ישתמש בו הדיוט. ואפילו אם אותו אדם שלוקח את אבני הכותל אינו משתמש בהם, אלא רק מניחם בביתו, ומתפאר שיש לו אבני הכותל ואילו לאחרים אין, הן מפני שלא היה להם היכולת לקחת, והן מפני שלא היה להם דעת לקחת, הרי זה עצמו שימוש באבנים, ואסור.
ועוד כתב (שם אות יג) שהאיסור 'לא תעשון כן' הוא אפילו בבית מקדש מעט, ועאכו"כ על הכותל המערבי, מלבד מה שהוא גם מקום תפילה. וסיים ואחר שגמרתי מעניני הלכה בקדושת הכותל, אוסיף שהוא פלא בעיני על שלא גער כתר"ה בשואל, כי הרי אין דבר רע יותר מזה אף בלא עניני האיסור. וכי הוא רק איש אחד בעולם, והרי יש כמה מליונים אנשים בעולם שהיו רוצים בזה, ואף לשלם על זה הרבה כסף. והרי יש אנשים שמשלמים בעד מטבע פענא אחת ישנה, כמה אלפים, וכ"ש בעד דבר שהוא יותר מאלפיים וג' מאות שנה, ובפרט שהוא דבר שבקדושה. וא"כ לא יספיק כל הכותל לחלק אפילו לחתיכות קטנות שבקטנות, ויחריבו גם את הכותל שהשאיר השי"ת לזכרון, ומשאר טעמים הכמוסים להשי"ת, עד שלשון מדרש רבה שמות הוא שנשבע הקב"ה שלא יחרב לעולם. ואיך עלה על דעתו של אדם שומר תורה ומצות שיהיה לו עוד מצוה בזה, בעוד שאיכא איסורים חמורים כאלו של איסור מעילה ואיסור נתיצה, ולבד האיסור, הוא עול גדול מאד על עצם המחשבה.
