אם בריה בטלה באלף

בגמרא מבואר שבריה שהיא דבר שלם מבריאתו הרי היא חשובה ואינה בטלה, ולכן בריה של איסור שנתערבה ברוב של היתר, כל התערובת אסורה. ונפסק כן להלכה (שו"ע יו"ד סי' ק ס"א) שבריה, כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם, אפילו באלף אינה בטילה. ואין דין בריה אלא כשהתקיימו ד' תנאים: א. שהיתה בו חיות, כגון גיד הנשה שבא מן החי שמבואר בסוגייתנו שנידון כבריה, וכל שכן בעל חי שלם שמת, אבל חיטה
שלימה של איסור אינה חשובה בריה כיון שלא היתה בה חיות. ב. שיהיה דבר האסור מתחילת ברייתו, ולא עוף טהור שהתנבל ושור הנסקל. ג. שיהיה דבר שלם, שאם יחלק אין שמו עליו, ולא חֵלֵב וכיוצא בו שגם אחר שיחלק יהיה שם האיסור עליו, ששם האיסור שהוא 'חלב' אינו משתנה בין כשהוא שלם או חלוק. ד. שיהיה שלם.
כתב בערוך השלחן (שם סי' ק סי"ג), שבכל המדינות הידועים לנו מצויים תולעים בימות הקיץ בכל מיני המאכלים, ובפרט מין הנמלים הנקראים מילבי"ן, שהם מצויים מאוד בכל סוגי קמח והקטניות וכמעט אי אפשר להמלט מזה, ובודאי הזריזים מדקדקים בכל האפשר להמלט מזה, ועם כל השתדלותם אין הדבר ברור שנקיים הם מהם, וקל וחומר כל המון בית ישראל שאינם מדקדקים ואוכלים מכל הבא בידם כשאינם רואים את המילבי"ן בעיניהם, וחלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור גדול כזה, וראוי לחפש זכות עליהם. וכבר התעוררו גדולים בדורות שלפנינו למצוא זכות בענין הגדול הזה, ונבאר בס"ד מה שהם אמרו ומה שנראה בזה.
בכרתי ופלתי (שם פלתי סק"ב) בירר שיש לסמוך על דעת הר"ש (תרומות פ"י מ"ח) והרשב"א (תורת הבית הארוך ב"ד ש"א, שו"ת ח"א סי' רעא) שסוברים שלא אמרו שבריה אינה בטלה כלל, אלא שאינה בטלה בששים ובמאה, אבל באלף אף היא בטלה. וכיון שהמילבי"ן הם מעטים בכמותם ויש בקמח אלף כנגדם, יכולים לסמוך על המתירים אותם משום ביטול באלף ולאכול את הקמח. והתוספות בסוגייתנו (ד"ה בריה) כתבו שאפילו באלף אינה בטילה, וכן כתב הרא"ש (סי' לג), והוכיח כן ממה שעשו בסוגייתנו צריכותא בדין בריה שאינה בטילה ובדין חתיכה הראויה להתכבד שאינה בטילה, וחתיכה הראויה להתכבד אינה בטילה אפילו באלף, ואם בריה בטילה באלף הרי אין צריך לעשות צריכותא, כיון ששני דינים הם. ובכרתי ופלתי יישב קושיא זו לדעת הר"ש והרשב"א בכמה אופנים, עיי"ש. ועל כן מסיק שכדאים הם ראשונים אלו להגן עלינו מיום חרון ומיום פקודה שלא נגעל נפשנו באכילת דברים אסורים ח"ו. ובערוך השולחן (סט"ו) הוסיף בזה, שהרי היא שעת הדחק שאי אפשר לצייר שלא נוכל לאכול לחם וקטניות, ובודאי סומכים בשעת דחק כזו אפילו על מיעוט ראשונים, וק"ו כשיש הרבה מרבותינו הקדמונים שסוברים שבריה בטילה באלף שנוכל לסמוך עליהם בשעת הדחק.