אמירת 'לשם מצת מצוה' בכל שעה בעסק המצות
נפסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תס ס"א) שאין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי קטן. ובמשנה ברורה (סק"ג) כתב, הטעם שכתוב (שמות יב יז) 'ושמרתם את המצות', ומשמע מזה ששמירה שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוין לשם מצה של מצוה, וקטנים אינם בני שימור. וכתב שהסכימו הרבה פוסקים שאפילו ישראל עומד על גבם ומזהירן שיכוונו לשם מצות מצה גם כן לא מועיל ואינו יוצא ידי חובה אפילו בדיעבד, ויש מן הפוסקים שמקילים בעומד על גבם ומזהירן שיכוונו בעשייתו לשם מצה.
וכתבו הב"ח (ס"א) והמגן אברהם (שם בהקדמה) שיש לסמוך עליהם כשאי אפשר בענין אחר, וסיים במשנה ברורה, דע שאפילו לדעת המקילים בעומד על גבם, לא יסתפק במה שאומר לו פעם אחת קודם העשיה שיכוין לשם מצות מצה, רק צריך להזהירו בכל שעה על זה שלא יסיחו דעתם מזה.
ובביאור הלכה (ד"ה וקטן) כתב, וזכורני בימי נעורי היה המנהג בישראל, שבעת אפיית מצות בעל המצות היה אומר וחוזר להעוסקים כמה פעמים שיזכרו שהיא מצת מצוה, ועכשיו בימינו נתרופף המנהג הזה, מפני שכמה מדקדקים ליקח מצה שמורה ללילי הסדר, והמצה שמורה נאפית בכל מיני הידור מפני שעל פי הרוב לוקחים אותה מרב העיר או משאר תלמידי חכמים, ועל כן אין מדקדקים בסתם מצות. אבל באמת יצא שכרנו בהפסדנו, מפני שסוף סוף רוב העולם אין לוקחין מצה שמורה ויוצאים בסתם מצה. וכשקטנים עוסקים בעניני לישה ובעריכה וכיוצא בזה אין יוצאים ידי מצה, ואם כן יותר טוב היה המנהג שלפנים שהיה הבעל הבית עונה ואומר מצת מצוה לפני הכל, שזהו כעומד על גבם ויוצא על כל פנים לדעה שניה.
האחרונים דנו שאפשר שגם בגדולים העוסקים באפיית המצות יש להדר להזכיר שוב ושוב שעושה לשם מצוה, ונידון זה תלוי בסוגייתנו. שהנה, בשולחן ערוך (או"ח סי' יא ס"א) כתב לענין טויית ציצית, שצריך שיאמר בתחילת הטויה שעושה כן לשם ציצית. וכתב במשנה ברורה (סק"ה) בשם הפרי מגדים (מש"ז סק"א) שדי באמירה זו שבתחילת העשיה אפילו אם ממשיך בעשיית הציצית ביום אחר, שכל שאמר בתחילת עשייתו שעושה לשמה, כל עשייתו היא מסתמא לשמה, שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה [וכמבואר בסוגייתנו ובכמה סוגיות בש"ס]. וכתב בביאור הלכה (ד"ה שיאמר), שאם יאמר בפירוש שכל הטויה שעושה יהיה לשם ציצית, [ולא רק שאמר בתחילת הטויה שטווה לשם ציצית] יועיל אף בלי טעם זה שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, כיון שבפירוש אמר וכיון על כל המעשה שיהיה לשמה. ובזה מבוארים דברי הביאור הלכה (סי' תס ד"ה שיאמר), שכתב שאין צריך לומר בכל מצה ומצה שעושים אותה לשם מצת מצוה, אלא יאמר כל אחד מה שיעשה היום בענין מצה זו יהיה הכל לשם מצות מצה. והוא כדרך שכתב בביאור הלכה לענין ציצית, שכל שאומר בפירוש שכל העשיה תהיה לשם מצוה, אין צריך אפילו לדין כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה.
אך כתב בספר מצות מצוה (פ"י הערה לז), שמדברי הביאור הלכה נראה שאין אמירה זו מועלת אלא על עיסה שלפניו, שכתב שאומר 'בענין מצה זו', אבל אם יאמר 'כל מה שאעשה מהיום והלאה בכל עסק המצות הריני עושה לשם מצת מצוה', לא יועיל ליום אחר, ואפשר שגם ליום זה לא יועיל אלא לגיבול שלפניו, וגם בציצית מדובר שהצמר לפניו, ואומר שכל מה שיעשה בעסק טויית חוטים אלו הרי הוא עושה לשמה. אבל בדבר שאינו לפניו אין מועלת אמירתו, וגם לא נאמר שעל דעת ראשונה הוא עושה, כיון שאין זה אותו מעשה אלא מעשה אחר.
וכן צידד בלהורות נתן (שו"ת ח"א סי' כב), שאין אומרים שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה אלא באותו מעשה עצמו, כגון בסוגייתנו שהיה באותו קרבן, אבל בעיסות של מצוה שהעיסות מתחלפות, גם אם העיסות הראשונות נעשו לשם מצוה מנין לנו שגם את העיסות האחרונות עשה על דעת הראשונות, כיון שלהעיסות האחרונות אין שום שייכות להראשונות, ואפשר שאת הראשונות עשה לשם מצוה ואת האחרונות עשה שלא לשם מצוה, כיון שהם מעשים נפרדים ושונים זה מזה. [ועוד העיר שם ממה שיש לדון אם להלכה נפסק שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה].
ולמעשה כתב במצות מצוה, שהמנהג פשוט שבאמירה שכל מה שיעשה בעסק המצות באותו יום יהיה לשם מצת מצוה, די לכל אותו היום, אבל לא ליום אחר, והמדקדקים מזכירים מדי פעם שיזכרו שעושים לשם מצה.
