ביזוי אוכלין האסורים בהנאה
כתב בשו"ע (או"ח סי' קפ ס"ד), שאף על פי שמותר לאבד פרורים שאין בהם כזית, מכל מקום קשה לעניות. ודנו הפוסקים אם איסור ביזוי אוכלין שייך גם במאכלים האסורים בהנאה.
בפרי מגדים (או"ח סי' קעא א"א סק"א) כתב שנראה שגם פירות האסורים בהנאה כגון ערלה וכלאי הכרם, אסור לבזות אותם, ולכן אסור להשליכם לפני חתן וכלה לשמוח בהם במקום טיט ורפש. ואף על פי שאינו נהנה מגוף הפרי, ואינו עובר על האיסור ליהנות מאיסורי הנאה, מכל מקום אסור משום ביזוי אוכלים, שאיסור ביזוי אוכלים אינו משום שמפסיד את דמיהם.
אלא משום שאסור לבעט בטובה שהטיב עמו השי"ת, ולכן גם באיסורי הנאה שאין להם דמים שייך איסור זה, ומצוה לשורפן כיון שאיסורי הנאה הם, אבל אסור לבזותם.
והוסיף עוד סברא לאיסור, שהרי מי שרואה אותו שהוא מבזה אותם אינו יודע אם הם איסורי הנאה, והרי הוא נראה בעיני הרואים כמי שמבעט בטובתו של מקום. ובפתח הדביר (סי' רצו סק"ג) הבין בטעמו השני של הפרי מגדים, שכוונתו לחשוש לרואים שלא ידעו שהמאכלים הם איסורי הנאה, ויסברו שהם פירות של היתר, ויבואו להתיר להפסיד אוכלים המותרים, שדבר זה אסור הוא מעיקר הדין.
אך ברב פעלים (שו"ת, ח"ג או"ח סי' ט) חלק על הפרי מגדים, והוכיח שכל פירות העומדים לשריפה אין שייך בהם ביזוי אוכלין. ובבני ציון (ח"ג לשו"ע סי' קפ ס"ד) כתב שנראה שאוכל שאסור בהנאה אין בו משום הפסד אוכלים ולא משום ביזוי אוכלים, שהרי לדעת רבי שמעון בסוגייתנו איסורי הנאה אינם מקבלים טומאת אוכלין משום שנאמר בטומאת אוכלין (ויקרא יא לד) 'מכל האוכל אשר יאכל', וסובר רבי שמעון שאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי הוא אוכל, אבל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל, ולדעתו פשוט שאין איסור ביזוי אוכלין באיסורי הנאה שאי אפשר להאכילם לאחרים, כיון שאינם קרויים אוכל. וכתב שאפילו לדעת תנא קמא החולק על רבי שמעון וסובר שאיסורי הנאה מטמאים טומאת אוכלין, וכדעתו נפסק להלכה וכמו שהובא באליבא דהילכתא, יש לומר שלא נאמרו דבריו אלא לענין קבלת טומאה, שהרי מצינו בה חומרא שאפילו אוכל כל שהוא מקבל טומאה מן התורה או מדרבנן (ראה רמב"ם טומאת אוכלין פ"ד ה"א), ואילו לענין ביזוי אוכלין אין איסור בפחות מכזית לפי שאין הדרך לאוכלו וכמו שנפסק בשו"ע, ואם כן מודה בזה תנא קמא שאין איסורי הנאה חשובים אוכל לענין ביזוי אוכלים כיון שאינם ראויים לכלום.
וציין לדברי האחרונים (ראה משנ"ב סי' תמה סק"ה, סי' תמו סק"ו) שכתבו שהמוצא חמץ בביתו בפסח יטילנו לבית הכסא, והרי זה איבוד אוכלים בדרך בזיון, ומוכח שאין איסור ביזוי אוכלין באיסורי הנאה. אמנם בשש"כ (פ"כ הערה צח) הביא בשם בעל המנחת שלמה, שיתכן שאף הפרי מגדים שסובר שיש איסור ביזוי אוכלין הוא גם באיסורי הנאה, מודה הוא בחמץ שיכולים להפסידו בכל דבר וגם בדרך בזיון, כיון שהתורה ציותה להשביתו בכל דבר, וגם אין שייך בזה הטעם השני שכתב הפרי מגדים שהרואה אינו יודע שהם איסורי הנאה, שהרי הכל יודעים שחמץ אסור בהנאה בפסח.
