ביטול בדבר שלא היה ניכר מעולם בפני עצמו
כתב הטור (או"ח סי' שכ), זיתים וענבים אסור לסוחטן בשבת, וכן אם יצא השמן או היין בשבת מעצמו הרי הוא אסור מגזירת חז"ל, ואם יש בגיגית יין צלול שיצא מערב שבת מותר, שכל יין ויין שיוצא בשבת מן הענבים מתבטל ביין שיצא מערב שבת.
וכתב הבית יוסף (שם ד"ה כתב בעה"ת) בשם המרדכי (שבת פ"א רמז רנט) שאף שהיין היוצא בשבת הוא דבר שיש לו מתירים, שהרי לאחר השבת יהיה מותר, ודבר שיש לו מתירים אפילו באלף אינו בטל (ביצה ג:, שו"ע יו"ד סי' קב ס"א) מכל מקום היות שהאיסור מעולם לא היה ניכר בפני עצמו ומיד כשיצא מהענבים נתערב ביין, באופן זה אפילו דבר שיש לו מתירים בטל.
במסכת מעילה (כא:) הביאה הגמ' דעת רבי עקיבא, שהאומר פרוטה אחת מכיס זה תהיה הקדש, אם השתמש בפרוטה אחת מהמטבעות שהיו בכיס מעל. והקשו התוס' (ד"ה פרוטה) מדוע המטבע המוקדש אינו בטל ברוב המטבעות שאינם מוקדשות, ואם תאמר שדבר שיש לו מתירים הוא מפני שיכול לפדות את המטבע, הרי דין זה של דבר שיש מתירים שאינו בטל הוא דין דרבנן, ומדאורייתא בטל ואין בו מעילה, ועיי"ש מה שתירצו. ולכאורה מוכח מדברי התוס' שאף שמיד שנעשה האיסור הוא לא היה ניכר, מכל מקום שייך לומר בזה דבר שיש לו מתירים, ואפילו באלף אינו בטל. וכן כתב הכרתי ופלתי (סי' קב פלתי סק"ח) שדינו של המרדכי במחלוקת שנוי, ודעת התוס' שלא כמותו.
ובמקור חיים (סי' תמז סק"ח) כתב, שאם נתערב קמח חיטים עם קמח שעורים, ואחר כך נדר ואסר עצמו מקמח החיטים, כל התערובת אסורה לו, ואין לומר שקמח החיטים יתבטל ברוב, משום שהוא דבר שיש לו מתירים שיכול להתיר את נדרו, ואפילו באלף אינו בטל. ולכאורה דבריו הם שלא כדעת המרדכי שהלא האיסור מעולם לא היה ניכר בפני עצמו, ואכן הגרע"א בחידושיו (יו"ד סי' קב ס"ד ד"ה שלא) חלק עליו וכתב שהאיסור בטל, משום שמתחילת חלות האיסור היה בתערובת ולא היה ניכר בפני עצמו, וכדברי המרדכי.
ובלהורות נתן (שו"ת, ח"ח סי' סב) כתב שיש לחלק בין דבר שלא היה ניכר בעולם כלל, לבין דבר שהיה ניכר אבל לא בשעת איסורו, ובנידון המרדכי לענין יין היוצא מהענבים לא היה ניכר היין מעולם כלל בפני עצמו, ובאופן זה לכל הדעות היין בטל. ונידון התוס' במעילה הוא לגבי פרוטה שהיתה ניכרת בעולם זה מכבר, אלא שבשעה שנאסרה לא היתה ניכרת, ובאופן זה כתבו שיש לומר דבר שיש לו מתירים אינו בטל, וכן המקור חיים דן לגבי קמח שכבר היה ניכר בעולם בפני עצמו, ורק בשעת חלות האיסור לא היה ניכר, ועל כן דעתו שבאופן זה יש לומר דין דבר שיש לו מתירים, וכדעת התוס'. אך דעת הגרעק"א שגם באופן זה אין אומרים דבר שיש לו מתירים אינו בטל. והביא בלהורות נתן שמהאיסור והיתר (כלל ז דין ג) וכן פסק הרמ"א (יו"ד סי' קא ס"ב) משמע כדברי הרעק"א, שכתב לענין חתיכת בשר שלא נמלחה, שנתבשלה עם חתיכות אחרות ואינה ניכרת, שהיא מתבטלת, מפני שעד שלא נתבשלה אין בה איסור, שהרי מותר לאכול בשר חי בלא מליחה, ואין מתחיל איסורה רק עתה ע"י הבישול, ובתוך הקדירה לא ניכר האיסור מעולם, והרי זה כתחילת חלות איסורה ע"י תערובת ואינה בריה, ולכך יש לומר שהיא מתבטלת. הרי שסובר שאע"ג שהחתיכה היתה בעולם קודם התערובת, מכל מקום כיון שבאותה שעה עדיין לא נאסרה משום שהדם עדיין לא נתבשל ולא פירש ממקום למקום, בטלה, ואין עליה הדין של חתיכה הראויה להתכבד שאינה בטלה.
