ביטול תקנת חכמים במקום הפסד
מבואר בגמרא (מכות כב.) שהנודר להיות נזיר שמשון, אי אפשר להתיר את נדרו ומחויב לקיים את אשר נדר ולהיות נזיר כל ימי חייו, מפני שגם שמשון לא יכול היה להישאל על נזירותו שעל ידי מלאך קיבל נזירותו. ובגינת ורדים (יו"ד כלל ב סי' ד) כתב, שהיה מקום לומר שמה שאמרו שנזיר שמשון אין לו התרה היינו על ידי חרטה, שאומר שאינו חפץ בנדר זה שנדר, ורק מתוך שלא היה מיושב בדעתו אמר את נדרו, וכמבואר בשו"ע (יו"ד סי' רכח ס"ז) שהתרה זו אינה התרה גמורה, ונחלקו האמוראים (נדרים כא:) אם ניתן להתיר בהתרה זו.
אבל על ידי פתח שאומר אילו הייתי יודע מדבר פלוני בשעה שנדרתי לא הייתי נודר כלל, הרי זו התרה גמורה, מפני שהוא עושה את נדרו נדר טעות משעה שנדר משום שלא ידע מדבר פלוני, ואם כן לא היה זה נדר כלל מעיקרו ואין צריך בזה להתרה, ולכן היה מקום לומר שבהתרה זו ניתן להתיר גם נזירות שמשון, כיון שאין זה התרה אלא בירור שלא היה כאן נדר מעיקרו. אך כתב שלמעשה אין לומר כן, כיון שנפסק שגם הנודר נדר טעות צריך מתקנת חכמים להתרה מחכם אף שיודע בעצמו שנדר מפני טעות, וכאן אמרו חכמים שנזיר שמשון אין לו התרה, אם כן אף באופן שמתברר שהנדר הוא נדר טעות ממש, מכל מקום כיון שהוא צריך מדרבנן להתרת חכם ולנזיר שמשון אין להתיר, אי אפשר להתיר את נדרו.
ונשאל שם באדם שמתוך כעסו על אשתו נדר ואמר אהיה נזיר שמשון בכל תנאיו, אם אוכל עם אשתי בקערה אחת, אם יש למצוא היתר להתיר את נדרו. והשיב, שהנה אם יקיים את נדרו ולא יאכל עם אשתו יהיה עליו לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה, שאין אדם יכול לומר לאשתו איני אוכל עמך ולהשהותה לאכול לעצמה לעולם, וכמבואר ברמב"ם (אישות פי"ב הי"ב) שבעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה והוא שותה ואוכל לעצמו, הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה בכל ליל שבת. והאיש הזה אוסרה לעולם. ועוד שדעת הרשב"א והראב"ד (הו"ד במגיד משנה שם) שגם דין הרמב"ם הוא דווקא במי שכל השבוע נמצא בעיר אחרת, אבל אם הוא עושה מלאכה בעירו אינו יכול לומר לה כן. ואם כן נמצא שבקיום הנדר הזה יצטרכו לבוא לידי גט וגירושין, ולנהוג נזירות שמשון אי אפשר בזמן הזה להיזהר מהיין והתגלחת ויבוא לידי תקלה, וכתב, שלכן נראה שיש להתיר את נדרו בפתח, ולומר שאילו היה יודע שיחייבוהו לגרש וליתן כתובה לא היה נודר.
ואף שנזירות שמשון אין להתירה גם בהתרה על ידי פתח שאז מברר שהנדר היה מעיקרו נדר טעות, מכל מקום יש לומר שודאי חכמים כשהטעינו ותיקנו שצריך התרה בנדרי טעות, לא באו לקלקל אלא לתקן, ובנידון כיוצא בזה יש הפסד גדול, שאם נחייבהו לגרש הרי קשין גירושין, ואם יאכל עם אשתו ויצטרך להיזהר מיין ותגלחת הרי כיום אי אפשר להיזהר מזה, והוא רק יבוא לידי תקלה, וכשיש קלקול בתקנה לא העמידו חז"ל להצריכו התרה. וכתב שדבר זה יש להוכיח מסוגייתנו המבארת שבתחילה תיקנו חכמים שיהיו מועלים באפר הפרה כיון שראו שזלזלו בה, ולאחר שראו שפורשים העם מלהזות על עצמם במקום בו היה ספק אם צריך להזות, מחשש שמא ימעלו באפר, אף שלפי הדין היו צריכים להזות, עמדו בית דין ותיקנו שלא ימעלו באפרה וביטלו את תקנת חכמים. הרי שיש לבטל את תקנת חכמים במקום שיש בו הפסד גדול על ידי כך, משום שודאי שגם חכמים כאשר תיקנו התקנה לא היתה כוונתם באופן זה. ואם כן כך הוא גם בנידון זה, שודאי יבואו לידי גירושין ובין אחים יפריד, ומצינו (שבת קטז.) ששמו של הקב"ה נמחק במים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו, אומדים דעתם של חכמים שבמקום זה העמידו דבריהם על דין תורה, שעל ידי פתח נשלף הנדר ומתברר שלא היה כאן מעולם נדר, ובלא התרה כלל יש להתיר את נדרו.
