ביצים שהתבשלו עם ביצה שנמצא בה דם

בגמרא מבואר שביצים שבישלם ומצא באחת מהן אפרוח, כל הביצים אסורות, ופירש רש"י (ד"ה אפרוח) שהאפרוח שבביצה אסור משום נבילה ואוסר את כל הביצים שבלעו מטעמו בבישול. וכתבו התוספות (ד"ה בביצת אפרוח), שהוא הדין כשנמצא דם באחת מהביצים, שמבואר בגמרא (לעיל סד:) שנתפשט הקלקול בכולה ואסור לאכול את כל הביצה כיון שהיא התחלת הריקום של האפרוח, ואם כן גם בזה נאסרו כל הביצים שהתבשלו עמה אם אין בהם ששים ואחד כנגדה, כדין תערובת ביצים של היתר ושל איסור.
והש"ך (יו"ד סי' פו ס"ק יז) פסק כדברי התוספות, וכתב שזהו דווקא כשידוע שהדם הוא במקום האוסר את הביצה כולה, אבל במקום ספק אין אסורה אלא הביצה עצמה, אבל התערובת מותרת. ומקור הדברים ברמ"א (שם סי' סו ס"ד) שמקורו באיסור והיתר הארוך (כלל מב דין ג-ד), שאם אין ידוע שהדם היה במקום האוסר את הביצה, אין התערובת אסורה.
והנה נחלקו הראשונים מהו המקום שבו אוסר דם שבביצים את כל הביצה. דעת רש"י (לעיל סד: ד"ה והוא) ועוד ראשונים, שאם נמצא הדם בקשר שבחלמון אסור אפילו אם לא התפשט החוצה, ואם נמצא בקשר שבחלבון ולא התפשט החוצה הביצה מותרת, ואם התפשט אסורה. שתחילת יצירת האפרוח היא בקשר שבחלבון, ואם התפשט משם או שהגיע לקשר שבחלמון נאסרה כל הביצה. והובאה דעה זו לחומרא ברמ"א (שם סי' סו ס"ג). ודעת הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ג ה"ט) ועוד ראשונים, שאם נמצא הדם בחלמון בכל מקום שהוא הביצה אסורה, ואם נמצא בחלבון בכל מקום שהוא הביצה מותרת. וכדעה זו פסק השו"ע (שם). ודעה שלישית היא דעת הרא"ה (בדק הבית ב"ג ש"ה, ולעיל סד: ד"ה נמצא) שבתחילה היו סבורים שהחלמון גרע מהחלמון כיון ששם תחילת יצירת האפרוח, אבל אחר כך התברר שהחלבון גרע יותר מהחלמון, וממנו נוצר האפרוח, שהרי אם אתה שובר הביצה בעוד שהאפרוח בתוכה לא תמצא דבר מהחלבון, והיינו משום שממנו נוצר האפרוח, ואת החלמון מוצאים קיים כולו במעי האפרוח, ולכן נקט שמעיקר הדין אם נמצא דם בחלבון אסורה ואם נמצא בחלמון מותרת, אלא שלהלכה חשש גם לדעת הרמב"ם ואסר בכל מקום שנמצא הדם.
וכתב החתם סופר (שו"ת, יו"ד סי' עח) שכדברי הרא"ה נראה, על פי מה שאמרו (שבת פה.) שחכמי ישראל סמכו לענין יניקת הזרעים על דברי חכמי הגוים הקדמונים שניסו והריחו הארץ, ודרשו על זה את הכתוב (משלי כב כח) 'אל תסיג גבול עולם'. והנה בספר שער השמים (לאבי הרלב"ג, תחילת מאמר חמישי) כתב שדעת אפיקרט [ראה ספר יוחסין (מאמר ראשון), שאבוקר"ט הרופא היה בזמן מרדכי ואסתר שנת ג' אלפים ות"א] היתה, שנוצר מחלמון, ושוב בא חנן ותמה עליו והראה שנוצר מהחלבון והחלמון נשאר למזונו, וכדברי הרא"ה. וכתב החתם סופר שנראה שלעולם הולד נוצר מהחיצוני ונשאר הפנימי למזונו, ואפוקרט ניסה בעופות טמאים שהחלבון בפנים ומצא שנברא מהחלמון, ולא נתן על לב לחלק בין עוף לעוף והשריש כך, והאמינו חז"ל לנסיונו על דרך 'אל תשיג גבול עולם', ושוב אחר מאות שנים בא זה וניסה בעופות טהורים שבהם החלמון מבפנים ומצא ההיפך, ואז נודע לחז"ל האמת ששני הנסיונות צודקים, ואם כן אנו שעסקינו בטהורים הכל תלוי בחלבון ולא בחלמון, וכדברי הרא"ה.
וכתב הש"ך (שם סי' סו סק"י), שכיון שמחלוקת הראשונים היא באיזה מקום הדם אוסר את הביצה, אם כן כשנמצא הדם על החלמון ונתערבה בשאר ביצים [או נתבשלה עם שאר ביצים וכנ"ל] הרי זה ספק אם נמצא במקום האוסר, שאפשר שההלכה כרא"ה שרק בנמצא בחלבון אסורה, ואם נמצא הדם על החלבון ונתערבה הרי זה ספק שמא ההלכה כרמב"ם, וכיון שיש כאן ספק אם הביצה אסורה, אינה אוסרת את התערובת. ורק אם נמצא דם הן בחלמון והן בחלבון נאסרה כל התערובת ממה נפשך. ובדעת קדושים (סק"ה) כתב, שגם אם נמצא הדם במקום שאוסר בודאי, צריך הבחנה ברורה לראות אם דבוק שם הדם מתולדתו, ואם הוא רק מונח על גביו יש לתלות שממקום אחר בא לשם, ואם כן רק ביצה זו תהיה אסורה ולא כל התערובת.