ברכת כהנים ע"י כהן שנכנס לבית שיש שם טומאה
בחתם סופר (שו"ת או"ח סי' כג) הביא דברי ספר המקצועות המיוחס לרבינו חננאל ז"ל, שכתב שכהן הנכנס בבית שאשה נדה שם לא יברך את ישראל וברכתו קללה תחשב לו ולזרעו. ומקורו בברייתא דמסכת נדה [שהו"ל רח"מ הורוויץ בספרו תוספתא עתיקתא (עמ' )] וז"ל, אמר רב יודן כל כהן שהוא נושא את כפיו ואמו טמאה או אשתו טמאה או אחת מבנותיו טמאות, הרי תפילתן של ישראל נעשית תועבה, והוא גורם לעצמו שיתאבד עצמו מן העולם, ולא עוד אלא שאינו מוציא את ישראל ידי חובתן. ועליהם המקרא הזה מתקיים (ישעיה א טו) ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. לפיכך צריך הכתוב לומר (ויקרא טו לא) ולא ימותו בטומאתם, ע"כ.
ובפרי חדש (או"ח סי' קכח) הביא דברי ספר המקצועות וכתב שאין לפרסם הדבר. ותמה בעל התרומה (בפירושו לתמיד המיוחס לראב"ד, פרק החלו עולים) בטעמו של המקצועות שאסר לכהן שהיה בבית נדה לישא את כפיו. וביאר שספר המקצועות חשש לדברי רבי עקיבא (לקמן מז:) שעבודה זרה הוקשה לנדה להחמיר, ואם כן הוא הדין להיפך שנדה הוקשה לע"ז. ובסוגייתנו אמר רבי יהודה בן בתירא, מנין לתקרובת ע"ז שמטמא באהל שנאמר (תהלים קו כח) 'ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים', מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"ז מטמאה באהל. ואם כן הוא הדין לנדה שמטמאה באוהל, ולכן כהן שהיה עמה באוהל נטמא, ואינו ראוי לשאת כפיו. והחתם סופר הקשה מה איסור יש לכהן טמא לישא את כפיו. והאדר"ת בספרו הלכות גדולות תמה עוד, שעבודה זרה עצמה אינה מטמאת באהל כלל אלא רק תקרובת ע"ז לדעת ר' יהודה בן בתירה, ועיי"ש עוד מה שהקשה בזה.
והחתם סופר ביאר בדברי ספר המקצועות שטעמו הוא על פי מה שכתב הרמב"ן (בראשית לא לה) בביאור מה שאמרה רחל ללבן 'אל יחר בעיני אדני כי לא אוכל לקום מפניך', שלכאורה תמוהה התנצלות זו, וכי הנשים אשר להם האורח לא יקומו ולא יעמודו, ופירש בזה כי היו הנדות בימי הקדמונים מרוחקות מאד, כי כן שמן מעולם נדות לריחוקן, כי לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן מזיק, גם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע כאשר בארו הפילוסופים, והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם, וכמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נדה, תלמיד אסור לשאול בשלמה של נדה, רבי נחמיה אומר אפילו הדבור היוצא מפיה הוא טמא, אמר רבי יוחנן אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה שהוא טמא כמת כך עפרה של נדה טמא, ואסור ליהנות ממעשה ידיה. ולכך אמרה רחל ראויה הייתי לקום מפני אדוני לנשק ידיו, אבל דרך נשים לי ולא אוכל להתקרב אליך, וגם לא ללכת באהל כלל שלא תדרוך אתה עפר רגלי, והוא החריש ממנה ולא ענה אותה כי לא היו מספרים עמהן כלל מפני שדבורה טמא. ע"כ. והביאו במנורת המאור (נר ג כלל ו ח"ה פ"ד). וכן כתב עוד הרמב"ן (ויקרא יב ד). ועוד האריך בביאור דעת החכמים שבזמנו על נזקי הנדה בפירושו על התורה (ויקרא יח יט) ובדרשת תורת ה' תמימה.
וכתב החתם סופר שמטעם זה סובר רבינו חננאל שכהן שאינו נזהר בזה אינו ראוי לעמוד לשרת לפני ה' משום 'הקריבהו נא לפחתך' (מלאכי א ח). ולפי זה כתב החתם סופר שבזמננו אלה שאין שום אדם נזהר מזה, או שנשתנו הטבעיים והזמנים והמקומות, או כיון שדשו בו רבים 'שומר פתאים ה'' (תהלים קטז ו), בין כך ובין כך לעת כזאת אין כאן בית מיחוש בענין זה והמחמיר אינו אלא מן המתמיהים.
אך הביא שהגאון מו"ה זלמן מרגליות בבית אפרים (שו"ת או"ח סי' ו) נתעורר ע"ז לומר שמשום כן אין הכהנים נושאים כפים בכל יום ויום בזמננו, והניחו הדבר ליום טוב בלבד וזמנים שנמצא שאין הנדה עמם בבית בימים מועטים אלו. ובנפש חיה (שו"ת או"ח סי' מ) נקט גם כן שטעמו של המקצועות הוא מחמת טומאה שנדבקת בבא בבית הנדה, וכתב שמועיל לזה תיקון והוא טבילה במקוה כשרה, ובזה טען נגד מה שבמקום אחד סגרו המקוה בפני הגברים, וכתב שעל ידי זה מונעים את הכהנים מלישא את כפיהם.
