גזירה חדשה מחמת תקלה שהיתה
בגמרא מסופר שרבינא התיר לרב חייא בריה דרב יצחק להכניס שכר בנאדות של עובדי ע"ז שהכניסו בהם יינם, וכמבואר בסוגייתנו הטעם משום שהשכר מבטל טעם היין ואין טעם היין נכנס בו. והלך רב חייא וטעה והכניס בנאדות יין. ולא חשש רבינא לאסור להטיל שכר לנאדות גזירה שמא יטילו בהם יין, ואמר שתקלה זו לא היתה אלא אקראי בעלמא.
בתרומת הדשן (שו"ת סי' קא) הוכיח מכאן שמתקלה שאירעה פעם אחת אין לומדים לחשוש כל פעם לתקלה, ומכך למד לדחות דבר אחד מהגדולים שכתב שאכסנאי שהוא נשוי אינו רשאי לסמוך על הדלקת נרות חנוכה שאשתו תדליק בביתו, שיש לחשוש שמא תשכח, ויש לו להדליק בברכה במקום שהוא נמצא.
ואמר שכך אירע לו פעם אחת שהוא לא הדליק משום שהיה סומך עליה, והיא גם כן לא הדליקה משום שסבורה היתה שהוא ידליק עליה במקום שהוא. ומסוגיין מוכח שאין לומדים מתקלה שהיתה פעם אחת.
וכיוצא בזה כתב בפרי חדש (או"ח סי' תסא ד"ה עוד), שהביא דברי הכנסת הגדולה בתשובה (או"ח שם בהגב"י) שאסר לטגן בפסח בקמח מצה אפויה, משום מראית העין, שמא יחשבוהו קמח ממש, וכן אירע מעשה בקושטנטינא שאשת חבר טיגנה דגים בקמח מצה אפויה, ושכנתה חשבה שהיה קמח ממש, ולמחר טגנה דגים בקמח ממש, ולפיכך יש לאסור מפני מראית העין. וחלק עליו הפרי חדש, וכתב שאין לגזור גזירות מדעתינו, ואין חוששים לטעות, והוכיח כן ממה שאמרו בסוגייתנו שרבינא לא חשש לתקלה שהיתה, ואמר אקראי בעלמא הוא.
ובפרי תואר (יו"ד סי' פז סק"ט) כתב שכל דברים הללו שאסרו חכמי הדורות מפני חשש טעות מכח מראית העין, אינם בגדר גזירה ותקנת חכמים, אלא משום שכל דבר שאפשר לנו לתקן בלי טירחא יש לתקנו לכתחילה, משום 'מהיות טוב אל תיקרא רע'. ועל פי זה כתב לענין דברי הרשב"א (שו"ת ח"ג סי' רנז) שאסור לבשל בשר בחלב של אשה משום מראית העין, שאף זה אינו בגדר גזרה אלא משום 'מהיות טוב', ולכן אם עבר ובישל אין לאסור התבשיל. וראה עוד בשדי חמד (מערכת ג כלל יא) בענין זה.
