הבא ממקום רחוק להתאבל ביום השביעי
נפסק להלכה בשולחן ערוך (יו"ד סי' שעה ס"ח), שמי שמת לו קרובו בעיר אחרת ולא נודע לו ממיתתו עד שבא למקום שהאבלים מתאבלים עם גדול הבית, אם היה בשעת קבורה במקום קרוב שהוא מהלך עשר פרסאות שאפשר שיבא ביום אחד, אפילו בא ביום השביעי קודם שקמו האבלים עם גדול הבית מאבלותם, שעדיין נוהגים מקצת דיני שבעה, עולה לו כאילו ישב שבעה ומונה עמהם תשלום שלושים יום. ואם אין גדול הבית יושב עם האבלים, אין הבא מעיר אחרת נגרר אחריהם.
[ובזמננו שאפשר להגיע ביום אחד ממרחקים נחלקו הפוסקים אם הוא כמקום קרוב או לא, ורבו המקילים, כמו שנתבאר בפניני הלכה (מו"ק כא:), ולמעשה צריך לעשות שאלת חכם כיון שרבו הפרטים בדין זה].
והנה דינו של האבל ביום הראשון לאבלותו הוא שאינו מניח תפילין [שולחן ערוך (או"ח סי' לח ס"ה) משנה ברורה (ס"ק יז)], משום שתפילין נקראים 'פאר' והאבל מעולל באפר ואין נאה לתת פאר תחת אפר. והמהרש"ם דן (שו"ת, ח"ג סי' רמ) מה דינו של מי שמת לו קרובו בעיר אחרת ולא נודע לו ממיתתו עד שבא למקום שהאבלים מתאבלים עם גדול הבית, באופן שמתאבל רק יום אחד וכמו שנתבאר, אם ביום זה לא יניח תפילין. שיש לומר שכיון שהוא יומו הראשון לאבלות, דינו ככל אבל שביום הראשון אינו מניח תפילין, אך יש לומר שאבל זה צריך להניח תפילין אף ביום הראשון, שאם לא כן הרי זה כתרתי דסתרי, שמצד אחד הרי הוא נגרר אחר גדול הבית ומחשיב את היום הזה כיום השביעי לאבלות כמו גדול הבית, וכולם רואים שהוא קם מאבלותו ביום שהוא בא לשם [שהרי מקצת היום ככולו], ומצד שני הרי הוא בא למנות ימי אבלות לעצמו ולהחשיב את היום הזה כיום הראשון לאבלות לענין שאין מניחים תפילין ביום זה.
והביא המהרש"ם ראיה מסוגייתנו שצריך להניח תפילין ואין אומרים שהוא תרתי דסתרי. שבמשנתינו שנינו שאונן נוגע בקדשים, ואין בזה חשש טומאה. והקשו בגמרא שהרי אונן צריך טבילה לקודש, שמעלה עשו בו חכמים, ואם כן הרי הוא חשוב כטמא ואין לו ליגע בקדשים. ותירצו בגמרא שדינה של המשנה שיכול ליגע בקודש הוא אחר שכבר טבל. והקשו בגמרא, שגם אם טבל הרי חוזרת עליו אנינותו ומצריכה אותו טבילה, ושוב אינו יכול ליגע בקודש. ופירש רש"י (ד"ה אונן שטבל), שכיון שאנינות אינה פחותה מיום אחד, גם אם יטבול הרי עדיין אונן הוא, ובכלל המעלה שעשו חכמים שלא יגע בקודש. והקשה המהרש"ם, למה לא העמידו בגמרא שהיה אונן באופן כזה שמת לו קרובו בעיר אחרת, ולא נודע לו ממיתתו עד שבא למקום שהאבלים מתאבלים עם גדול הבית ודינו להתאבל רק יום אחד, ולכן אין לתת לו דין אונן כמי שמצוי ביום הראשון למיתת קרובו, כיון שהוא תרתי דסתרי, ולכן פוסקת ממנו אנינות של יום ראשון לאבלות כשטובל. וממה שלא העמידו כן בסוגייתנו, מוכח שאין חוששים לסתירה זו, ודנים אותו כאונן ביום הראשון אף על פי שלענין מנין ימי האבלות הוא חשוב כמצוי ביום השביעי לאבלות.
אך כתב שיש לדחות ראיה זו ולחלק בין אנינות דאורייתא לאבלות דרבנן, ורק בקדשים שלענין זה אנינות הוא דאורייתא החמירו לנהוג בכל דיני אנינות ולא לחשוש שתהיה סתירה בדבר, אבל באבלות דרבנן שלשיטת כמה פוסקים גם יום א' הוא דרבנן, ובפרט ביום שמועה שאינו יום מיתה וקבורה כמו כאן שבא ביום השביעי, יש לומר שצריך להניח תפילין שלא יהיה תרתי דסתרי, ולכן מסיק שאחר שיעמוד מאבלותו יניח תפילין, [ועיי"ש לענין אם בא באמצע ימי השבעה].
