השכרת בהמה לגוי שעושה בה מלאכה בשבת
בבית יוסף (או"ח סי' רמו ד"ה כתוב בהגהות) הביא בשם הגהות מיימוניות (דפוס קושטא שבת פ"ו הי"ח) שהביא בשם סמ"ק, ששאלו את רש"י (תשובות רש"י סי' צה) מה דינו של ישראל שהשכיר שוורים לגוי לחרוש בהם וחורש בהם בשבת, אם עובר הישראל בכך על חיוב שביתת בהמתו, ויש שהיו מתירים אם הגוי קיבל עליו אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקר וזול, כיון שבכך הם עליו נכסי צאן ברזל, ויש שהיו אוסרים כיון שאין הגוי יכול למכרה אם ירצה, ולכן עדיין נקראת בהמת ישראל בכל מקום, וישראל מצווה על שביתת בהמתו. והובאו ב' הדעות בשו"ע (שם סי' רמו ס"ד), ופסק הרמ"א (שם סי' רמו ס"ה וכביאור המשנ"ב ס"ק כא) כדעת המתירים.
ובדברי הגהות מיימוניות מבואר, שנכסי צאן ברזל חשובים של המקבל לענין שביתת בהמתו בשבת, ולכן אם על ידי קבלת אחריות נחשב כצאן ברזל, תועיל גם קבלת אחריותו של הגוי לכך שלא יהיה בזה איסור שביתת בהמתו.
וכתב בלחמי תודה (סי' כ), שדברי המתירים ברורים שמכמה מקומות מוכח שנכסי צאן ברזל שייכים למקבל, ובדברי האוסרים צריך לומר שהם סוברים שאין השוורים חשובים ממש כצאן ברזל, שאף על פי שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו, מכל מקום אינו יכול למכרם כיון ששכורים הם אצלו. ונקט שהעיקר כדעת המתירים שגם כשאינו יכול למכרם הרי הם חשובים כצאן ברזל ושייכים למקבל.
ומכל מקום כתב בשו"ע הרב (שם סי' רמו קו"א סק"ו), שגם המתירים לא התירו אלא כשהיוקר שייך למקבל, דהיינו שאם יוקירו השוורים יקבל המקבל את ההפרש, וזו כוונת ההגהות מיימוניות והשו"ע במה שכתבו שקיבל עליו יוקר וזול, אבל אם למקבל שום חלק בשבח אלא רק בולדות אין הבהמות חשובות שלו. ועל פי זה כתב שישראל שנתן בהמותיו לגוי כדי שיגדלם ויחלוק בולדות, ולא נתן לו בשבח הבהמות עצמן, אסור לגוי להאכילן חמץ בפסח [וכמו שכתב בפנים מאירות (שו"ת ח"א סי' יא), אלא שהפנים מאירות נקט שגם בצאן ברזל ממש הרי הן של הנותן, והשיג עליו בלחמי תודה (שם), אך באופן שהנכרי אינו מקבל חלק בשבח וביוקר הבהמות עצמן, הכל מודים שהן של הנותן].
