'וקדשתו' בכהן בעל מום

במשנתינו מבואר שכהנים בעלי מום חולקים ואוכלים בקדשים, אבל אינם מקריבים קרבנות בבית המקדש, כמו שנאמר (ויקרא כא יז) 'איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלהיו'.

והנה מכלל הדינים שנתייחדו בהם הכהנים משאר ישראל, הוא שצריך לכבדם להיות ראשונים בכל דבר שבקדושה, שנאמר (שם כא ח) 'וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב'. 

ודנו האחרונים אם דין זה נוהג גם בכהנים בעלי מומים אם לאו. והנה בגיטין (נט:) נחלקו אמוראים מהיכן לומדים שצריך לכבד כהן ראשון בכל מקום, רב מתנה אמר, מהפסוק (דברים לא ט) 'ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי', והרי הכהנים בני לוי הם ולמה הצריך לכפול ולומר 'הכהנים בני לוי', אלא כהן ראשון בכל דבר ואחריו לוי. [ועיי"ש עוד לימודים מעין זה].

תנא דבי רבי ישמעאל 'וקדשתו' לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון. ובפרי מגדים (או"ח סי' קלה משב"ז סק"א) כתב לתלות דין כיבוד בכהן בעל מום בלימודים אלו, שאם לומדים מ'הכהנים בני לוי' אם כן גם בעלי מומין בכלל, ואם הלימוד הוא מ'וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב' אם כן אינו בכלל הקרבה ועל כן גם לא יהיה בכלל 'וקדשתו'. אמנם שוב כתב שיש לומר שאכילה גם בכלל הקרבה היא, וכיון שהוא אוכל בקדשים אם כן נכלל גם בפסוק 'וקדשתו'.

אך בנשאל דוד (שו"ת, או"ח סי' ד ד"ה וגדולה) כתב, שנראה מדברי המגן אברהם (סי' רפב סק"ו) שדין 'וקדשתו' תלוי בדין ההקרבה, שעל כן כתב המגן אברהם שכהן קטן אינו בכלל 'וקדשתו' כיון שנאמר בהמשך פסוק זה 'וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב', וכיון שקטן אינו מקריב אין מכבדים אותו להיות ראשון בדבר שבקדושה. ועל פי זה כתב בנשאל דוד שנראה שהוא הדין לענין כהן בעל מום, שכיון שאינו ראוי לעבודה, אין בו דין 'וקדשתו' לכבדו להיות ראשון בכל דבר שבקדושה. וכן משמע מתשובת רב נטרונאי גאון (שו"ת הגאונים, שערי תשובה סי' רז) שנקט בפשיטות שכהן בעל מום אינו עולה לדוכן ואינו עולה לתורה ראשון. וכן הבינו בדברי המגן אברהם, המנחת חינוך (מצוה רסט אות ג) שהקשה עליו מדברי החינוך המובאים להלן שאף בעלי מומין בכלל 'וקדשתו'. ובקרן לדוד (שו"ת או"ח סי' כה), שתמה על הפרי מגדים שלא הביא את דברי המגן אברהם הללו, ודחה את דברי הפרי מגדים מחמת כמה קושיות.

אך בספר הר המר (בכורים פ"ט הכ"א דף כח) הביא בשם השמחת עולם, שהקשה על המגן אברהם שתלה דין 'וקדשתו' במה שהכהן ראוי להקריב קרבנות, ממה שכתב הרמב"ם בספר המצוות (עשה לב) על מה שדרשו בתורת כהנים (פ"א ה"ו) מהפסוק (ויקרא שם) 'והיו קדש' לרבות בעלי מומין, וביאר הרמב"ם, שלא תאמר שמאחר שזה אינו ראוי להקריב לחם אלהיו לאי זה דבר נקדמהו ונכבדהו, ולכן אמר 'והיו קדש', הזרע הנכבד כולו, תמים ובעל מום. ומבואר שדין 'וקדשתו' הוא גם בבעלי מומים אף על פי שאינם ראויים לעבודה, ושלא כדברי המגן אברהם.

ותירץ בהר המר, שיש לחלק בין קטן לבעל מום. שבעל מום היה מתחילה משרת בבית ה' אלא שנפל בו מום ונפסל לעבודה, ואפילו אם היה בו מום משעה שנולד, מכל מקום מצד עצמו כשר והגון הוא, אלא שכיון שהצריכה התורה שעובדי המקדש יהיו תמימים, אינו יכול לעבוד עבודה במקדש, וכיון שמצד עצמו כשר הוא לעבודה אלא שדבר אחר פוסלו, הרי הוא בכלל החיוב לקדשו ליטול ראשון בדבר שבקדושה. מה שאין כן בקטן שעדיין אינו ראוי כלל לעבודה, יש לו להמתין עד שיגדיל ויהיה ראוי, ועתה אינו בכלל 'וקדשתו'. והביא סמך לחילוק שבין בעל מום לקטן ממה שחלוקים הם לענין חלוקה בקדשים, שבעל מום חולק בקדשים וכמבואר במשנתינו, וקטן אינו חולק בקדשים כמו שכתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"י הי"ז), הרי שהקטן מופקע מכלל עבודת הקרבנות יותר מבעל מום, ומטעם זה אין חובה לכבדו וכדברי המגן אברהם, אף על פי שבעל מום חויבים לכבדו וכמבואר ברמב"ם, [ושלא כדברי הנשאל דוד שדימה דיניהם]. וכעין זה כתבו באמרי כהן (סי' ב) ובתורת רפאל (ח"א סי' יא דף טז), שכיון שחולק ואוכל בקדשים הרי הוא בכלל עבודה.

ובקרן לדוד (שו"ת, שם) כתב לבאר דברי התורת כהנים והרמב"ם ובזה דחה את דברי הפרי מגדים הנ"ל, שמכיון שהביאו את הפסוק 'והיו קודש' הרי שאין בעלי מומין בכלל הקרבה, ולכן צריך ריבוי מיוחד מ'והיו קודש' לומר שאף בעלי מומים צריך להקדימם אף על פי שאינם בכלל הקרבה, ועיי"ש שהביא נפקא מינה בזה לענין כהן מומר.

כדברי הרמב"ם בשם התורת כהנים שדין 'וקדשתו' הוא גם בבעל מום, כן כתבו גם החינוך (מצוה רסט), וכן הביאו התוספות (סוטה לט. ד"ה וכי) בשם רבינו גרשם. אך בהלכות כלי המקדש (פ"ד ה"א) השמיט הרמב"ם דרשה זו של 'והיו קודש', והביא רק הדרשה מתחילת הפסוק שצריך לקדש הכהנים, וכתב במנחת חינוך (שם אות ג) שנראה שלהלכה סובר הרמב"ם שאין צריך לכבד כהנים בעלי מום.

ובעיקר הראיה שהביאו הראשונים מהתורת כהנים שיש חיוב לכבד כהן בעל מום, כתבו בקרבן אהרן ובהגהות הגר"א לתורת כהנים (שם), שאין הדרשה 'לרבות בעלי מומים' באה ללמד שיש בהם מצות 'וקדשתו', אלא שגם כהנים בעלי מומים אסורים להיטמא למתים.