זמן פדיון הבן כשחל יום ל"א בשבת
המהרש"ל (שו"ת, סי' ז) נשאל במי שפדה את בנו לאחר ארבעה שבועות מלידתו וטעה וחשב שזה היום הראוי לפדותו, אם צריך לשוב ולפדותו אחר יום ל"א. בתשובתו האריך המהרש"ל להוכיח שבזמן המשניות היה המנהג לכתחילה לפדותו בתוך שלושים משום זריזים מקדימים למצות, ולכך על כל פנים בדיעבד גם לפי מנהגנו לפדות לאחר יום ל"א יצא ידי חובת פדייה, ובלבד שלא אמר לכהן 'שיחול מעכשיו', כי אם אמר כן הרי כוונתו שיחול הפדיון מעכשיו ואינו יכול לעשות כן, אבל בסתם בנו פדוי, שדעתו שיחול הפדיון ביום שיהיה ראוי לפדותו על פי ההלכה.
ואין זה ברכה לבטלה מחשש שמא ימות, שעל מיתה לא חיישינן, והרי עתה הוא לפנינו בחזקת חי ואין בו ריעותא, ואולי משום ניחוש היו מקדימין כדי שיחיה ויצא מכלל נפל, וברכות ותהילות שאמרו עליו לא יחזירו ריקם מלפניו ולא יהיו לבטלה. וכתב עוד, שאם חל יום הפדיון בשבת, יש לעשות כן לכתחילה לפדותו ביום שישי ויתנה שיחול הפדיון רק לאחר שלושים יום.
אולם בתרומת הדשן (סי' רסט) כתב, שאם יפדה את בנו קודם הזמן, לא יוכל אבי הבן לברך על הפדיון, שבערב שבת לא יברך מפני שעדיין לא בא זמן החיוב ובשבת אין ראוי לברך מפני שאינו עושה עכשיו שום דבר, וממילא הבן פדוי בכניסת שבת ולא שייך לברך על זה, ולכן עדיף לפדותו לאחר שבת. וכן כתבו הב"ח (יו"ד סי' שה אות יד) והש"ך (יו"ד שם ס"ק יב), וכתבו הב"ח (שם) והש"ך (ס"ק יט) שלמעשה הדבר תלוי, שאם עבר מלידת הבן ביום שישי כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים [שאז נחשב שעבר חודש ללידתו] אז יפדהו בברכה ביום שישי לאחר שיעבור הזמן הנ"ל, ואם לא יגיע זמן זה עד שבת יפדהו לאחר שבת.
אך דעת המגן אברהם (או"ח סי' שלט סק"ח) שלעולם עושים את פדיון הבן ביום ל"א, וכשחל בשבת ביום ל"ב, שאין מונים שעות לפדיון הבן אלא ימים, וכן פסקו החכם צבי (סי' קיד) וסדרי טהרה (סי' קפט ס"ק יב), וכתב המנחת יצחק (ח"ה סי' לג) שכן פסקו כל הפוסקים הבאים אחרי המגן אברהם.
וכתב הש"ך (שם ס"ק יב) שפדיון הבן מותר לעשותו בלילה, שכן משמע בגמרא (קידושין כט.) שהוא מצות עשה שאין הזמן גרמא, אולם נוהגים לפדותו ביום. וכתב בתשובות והנהגות (שו"ת, ח"ב סי' תקעד) שכך המנהג הוא גם כאשר יום הל"א חל בשבת אין פודים בלילה [וכן נראה מהש"ך שם].
אך בסידור היעב"ץ (ברכת הורי פלג ג) כתב שרשאים לפדותו אפילו בלילה, אלא שלא נהגו כך, ויתכן שהטעם הוא מחמת הסעודה שמצותה ביום, משום שסומא האוכל וכן האוכל באפילה אוכלים ואינו שבעים (יומא עד(: וכמו לענין סעודת פורים שיש לעשותה ביום (או"ח סי' תרצה), אך מכל מקום אם עבר יום שלושים ואחד [כגון שיום שלושים ואחד חל בשבת] אין להשהות את המצוה ופודים בתחילת הלילה, וכתב עוד שלכאורה יש כעין ראיה מן התורה שמצות פדיון בכור בלילה דווקא כמו שהייתה מכת בכורות מצרים בלילה ומפני שנצלו בכורי ישראל לפיכך הצריכם הכתוב פדיון.
והמהרש"ם (שו"ת, ח"ב סי' מג) כתב לדחות דברי היעב"ץ שאדרבא מטעם זה יש לפדות רק ביום, שבמסכת שמחות (תחילת המסכת) מבואר שלא היו הבכורות מתים מיד אלא פרפרו ובבוקר מתו. וכתב עוד שיש לדון בטעם נוסף שיש לפדות רק ביום על פי הירושלמי (שקלים פ"ה ה"ד) שאין ליתן צדקה בלילה משום שהצדקה מצלת מן המיתה אין לעשותה כשהמזיקים שולטים, וכמו כן פדיון הבן מצילה מן המיתה לחיים כמובא בספר חסידים (סי' שלד), אין לעשותו בלילה. אולם ראה בליקוטי יהודה (פ' קרח ד"ה כל פטר) שהאדמו"ר מגור בעל האמרי אמת פדה את בנו במוצאי שבת וכדעת היעב"ץ.
