זריקת פת 'המוציא' לסועדים
כתב בשו"ע (או"ח סי' קסז סי"ח) , הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד. וכתב במגן אברהם (ס"ק לח) שאסור לזרוק את הפת, וכ"כ במשנ"ב (ס"ק פח) שלא יזרוק חתיכת המוציא על השלחן לפני האורחים, אפילו אם לא נמאס המאכל ע"י הזריקה, כיון שיש בזה משום ביזוי אוכלין, ועוד שכיון שהיא פרוסת המוציא שבירכו עליה הרי זה בזיון מצוה אם זורקים אותה.
והטעם שכתב המג"א והוא הטעם הראשון שבמשנ"ב, שיש בדבר משום ביזוי אוכלין אפילו כשאין הפת נמאסת בכך, מבואר בארוכה במג"א (סי' קעא סק"א) ובט"ז (שם סק"ב).
ובהגהות הגר"ח צאנזר (על המג"א שם) כתב, שנראה שמאחר שההלכות גדולות (הלכות קידוש) והרי"ף (ברכות לז:) והרמב"ם (ברכות פ"ז ה"ט) ורש"י (ברכות נ: ד"ה אבל לא גלוסקאות) והרשב"א (שם ד"ה ולעינין) מקילים בדבר כיון שהוא מדרבנן, ההלכה כמותם, והתוספות (שם ד"ה אין) הם יחידים בדבר. ולכן רשאי לזרוק פרוסת המוציא על השלחן כיון שאין הפת נמאסת בכך, וכן עמא דבר, ומכל מקום בעל נפש יחוש לעצמו.
ובהתעוררות תשובה (שו"ת ח"א סי' קעח) כתב שאביו בעל הכתב סופר היה נוהג שהיה מברך בשבת ויו"ט על לחם משנה, והיה מכוין להוציא את בני ביתו והמה היו מכוונים לברכתו ויוצאים בברכתו ובלחם משנה, והיה זורק ליושבים בשלחן פרוסה המוציא, ותמה שהרי הלכה רווחת בגמרא ובפוסקים שאין זורקים אוכלים ובפרט פת גם כשאינו נמאס וכמבואר במג"א. וביאר מנהג אביו, לפי מה שמבואר במג"א (סי' רעד סק"א) שבשבת אין חותכים בלחם קודם ברכת המוציא רק יש נוהגים לרשום סביבו בסכין, ועיין במחצית השקל (שם) הטעם לזה. ומובא בפוסקים טעם יען ששלחנו של אדם דומה למזבח, כמו שכתב הרמ"א (או"ח סי' קסז ס"ה) שמצוה להניח על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר (ויקרא ב יג) 'על כל קרבנך תקריב מלח'. והמאכל דומה לקרבן, ומה שהבעלים אוכלים הוא בבחינת קדשים קלים שהבעלים אוכלים, והמוציא הוא כנגד אימורים חלק גבוה, לכן עושים בשבת רשימה עם הסכין ובחול חותכים קצת קודם, להפריש ולזמן חלק גבוה. ומובא בספרים שיש ענין לאכול את הפירורים המתפקעים ונופלים בשעת חתיכת המוציא, והמה כמו אימורים שנתפקעו מעל גבי המזבח. והנה מצות הקטרת האימורים היא על ידי זריקתם על האש שבמזבח, כמו שמבואר בסוגייתנו, שנאמר (דברים יב כז) 'ועשית עולותיך הבשר והדם', מה דם בזריקה אף בשר בזריקה, לכן פרוסת המוציא שהיא בבחינת אימורים זורק אותם למסובים, ואדרבה זהו כבודם להחשיבם כאימורים, ולכן אין בדבר משום בזיון.
