חגיגה ושמחה ביום הולדת

בסוגיין מוזכר אחד מימי אידם של עכו"ם 'יום גנוסיא', וצידדו בגמרא שהוא יום הולדת, ודחו פירוש זה כיון שבברייתא מבואר ששני ימי אידיהן הן, יום גנוסיא ויום הולדת, ויום גנוסיא הוא יום עליית המלך לשלטון. ומכל מקום מבואר שהגוים היו עושים יום זה יום איד.

ובירושלמי (פ"א ה"ב) הוא כן גם למסקנא, שיום גנוסיא הוא יום הולדת של מלכים. וכן פירש רש"י (בראשית מ כ), בביאור הפסוק 'יום הולדת את פרעה', שהוא יום לידתו וקוראים לו יום גינוסיא.

ובתורה תמימה (שם הערה ט) הקשה על הירושלמי למה לא נקט כהבבלי שגם יום עליית המלך הוא מימי אידיהן. ועוד הקשה על רש"י למה נקט כהירושלמי נגד הבבלי. ותירץ, שהבבלי מדבר בקיסרי רומי, שעליהם אמרו בסוגייתנו שאינם מעמידים מלך בן מלך, אלא בכל פעם מעמידים מלך חדש, וא"כ אצלם כל מלך חוגג שתי פעמים יום חגו, ביום הלידה וביום עלותו למלכות, ויום עלייתו למלכות הוא יום גנוסיא. אבל בשאר המלכים שהמלוכה באה להם משעת הלידה, כיון שהם מעמידים מלך בן מלך, אלא שאינו מושל בפועל עד מיתת אביו, א"כ אינם חוגגים יום המלוכה, כיון שיום המלוכה האמיתי הוא יום לידתם ומאז הם כבר מולכים ועומדים. והנה ידוע ששם פרעה ממלכי מצרים אינו שם העצם של המלך, אלא שם המשפחה, וא"כ היו מורישים המלוכה לבניהם, ואצלם לא היה יום עלותם למלוכה לחג בפני עצמו, ויום גנוסיא שלהם היה רק יום הלדה, ולכן פירש רש"י אצל פרעה שיום גנוסיא הוא יום הלידה. ובמלכים כאלה דיבר הירושלמי שמביא ראיה מפסוק זה שנאמר בפרעה, ואצלם יום הלידה הוא יום גנוסיא.

בספר אוצר כל מנהג ישורון (סי' כז אות ד) הביא דברי חז"ל שיום גינוסיא הוא יום הולדת של מלכים, וכתב שהרומיים והיוונים חגגו לא רק את יום ההולדת של החיים אלא גם את יום ההולדת של המתים, ולא מצאנו בחכמי התלמוד בראשונים או באחרונים שנהגו לחגוג את יום ההולדת. וסיפר שבקאוונא ביקשו בשנת תרמ"ט לחוג חג יובלו של הרה"ג ר' יצחק אלחנן למלאות לו חמשים שנה לרבנותו, ומיאן בדבר ויעצור בעדם מלהפיק זממם. ולדאבון לבנו, בני ישראל אחינו האוהבים לחקות על מעשה שביניהם כקוף המחקה בלי דעת בין טוב בין רע, עושים חג כשמחת קציר ליום הולדת.

ובשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' קכג) כתב, מצאתי בכתבי מו"ח הגה"צ ז"ל בשם החתם סופר ז"ל שאין לישראל לחוג יום מולדתו, כי אם את יום שנכנס בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. והביא מה שכתב בספר תורת משה להחת"ס (פ' וירא) על הפסוק (בראשית כא ח) 'ביום הגמל את יצחק', נראה ביום מילתו עשה סעודה, וכן בכל שנה, כדרך שמלכים עושים ביום הולדת את פרעה כן עשה אברהם אבינו ע"ה בכל שנה ביום מילתו של יצחק.

ובספר דברי תורה לבעל המנחת אלעזר (מהדורא ה' אות פח) כתב, שיום הולדת אצל בני ישראל לא שמענו מרבותינו ואבותינו הקדושים זי"ע לעשות כן יום שמחות ביום תולדותם, והטעם פשוט נראה מרוב ענוותנותם, כי אמרו חז"ל (עירובין יג:) טוב לו שלא נברא משנברא, על כן לשמחה מה זו עושה ביום ההוא כיון שטוב היה אם לא היה נברא ונולד. ועל פי זה ביאר הטעם שאומות העולם שמחים ביום הולדתם ורק בני ישראל אינם עושים בו יום שמחה, על פי מה שכתב המהרש"א (שם) בביאור מה שאמרו 'נמנו וגמרו', שנמנו וחשבו וספרו את המצות עשה ומצות לא תעשה, ומצאו שהל"ת הם מרובים והם שס"ה והמ"ע רק רמ"ח, ולכן גמרו ואמרו שטוב שלא נברא, כיון שהוא קרוב להפסד ורחוק משכר, כיון שהל"ת מרובים. ואם כן טעם זה הוא רק בישראל שקיבלו עליהם לשמור ולעשות התרי"ג מצות, משא"כ באומות העולם שאין להם רק חוב שבע מצוות, הרי הם קרובים לריוח מלהפסד, ולכן יום תולדותם הוא יום שמחה.

וכ"כ בספר תפלת דוד (קונטרס נפש דוד) כתב האדר"ת, בכל לבי כעסתי על המברכים לברכני ליום הולדתי ולשמחני בו, ומרגלא בפי מעודי שלא מצאנו שמחת יום הולדת בספרינו הקדושים רק בלידת פרעה לבד, ודבר זה אינו לרוח עם קדוש המקובל אצלינו, ונוח לו שלא נברא משנברא ואם כן למה נשמח ביום הולדתינו בטרם ידענו שהועלנו בבריאתנו, רק צדיקים יכולים לשמוח כדברי התוס' (ע"ז ה. ד"ה שאלמלא) שעליהם לא נאמר שנוח להם שלא נבראו משנבראו, אבל אנחנו מה חיינו מה מעשינו ומה צדקותינו.

והנה לרגל מלאת חמשים שנה להגאון ר' שמעון שקאפ הוציאו תלמידיו לכבודו 'ספר היובל', וכתב שם הגאון בעל שו"ת אחיעזר בדברי הפתיחה, הנה התעוררו רבים מטובי תלמידי הגאון הגדול מו"ה שמעון יהודא הכהן שקאפ שליט"א, מהם רבנים גדולים ומפורסמים, לחוג את חג היובל של אלופם ורבם, זקן היושב בישיבה ומרביץ תורה ברבים זה חמשים שנה, מישיבת טעלז בנעוריו עד עתה לימי הזקנה בישיבת "שערי תורה" בהורדנא. מבארים הם במכתביהם ומאמריהם דמות דיוקנו ואפיו ותבניתו של הגאון החביב מוהר"ש שליט"א. אם אמנם ביודעי ובהכירי את תכונת נפשו הזכה והעדינה וענות צדקו, ירגיש בזה אי נעימות ויהיו לו למעמסה השבחים בפניו, גם ענין היובל שלא נהגו בו רבנן קשישאי. אולם ר' שמעון העמסוני, העמוס בעבודת הקדש לשאת משא הישיבה, הנהו מוכרח לותר ולשאת גם את המשא הזאת בגלל תכלית הענין להמציא רווחה להישיבה ולהקל מעליו המעמסה הכבדה ועול החובות הרובץ עליו אשר ידריכהו מנוחה.