חיבור שתי חצאי לחם בקיסם, ללחם משנה
כתב בבית יוסף (או"ח סי' קסח ד"ה כתב המרדכי) בשם הרוקח (סי' שכט), שאם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם, יחברם ביחד בעץ או בשום דבר שלא יהיה נראה שחיברם ויהיו נראים כלחם אחד, ובכך יהיה דינו כדין שלם לענין שצריך לבצוע עליו ולא על הפרוסה, ולענין שיהיה כשר לבצוע עליו בשבת שצריך לבצוע על לחם שלם. והוכיח כן ממה שאמרו (עירובין פא.) לענין עירוב חצרות בפת שלמה, שאם תופרה בקיסם ואין ניכר מקום התפר דינה כפת שלמה. וכן פסק להלכה בשולחן ערוך (שם ס"ב). [ובמגן אברהם (סק"ג) כתב, אבל אם נראה שנתחבר יחד לא נקרא שלם. עוד כתב (סק"ד) שבחול אין צריך לחברם כלל, וכן נוהגין].
ובפנים מאירות בסוגייתנו הקשה על זה, ממה שאמרו בגמרא שחיבורי אוכלין על ידי משקין, דהיינו כגון שהיו שני חצאי זיתים של נבילה זה מכאן וזה מכאן, ויש ביניהם משקה בשיעור שהוא טופח, ונוגע בשני חצאי הזיתים ומחברם, חשוב חיבור זה להחשיבם כזית שלם של נבילה לטמא את האוכלים והמשקים הנוגעים באחד מהחצאים האלו, אבל אינו חשוב חיבור לענין טומאה חמורה, לטמא אדם וכלים (על פי רש"י ד"ה חיבורי, ד"ה ואין חיבור). והתוספות (ד"ה חיבורי) הביאו בענין זה את דברי התוספתא (אהלות פ"ד ה"ג) שאתרוג שנפרץ ותחבו בכוש או בקיסם אינו חיבור, שאין חיבורי אדם חיבור. וכתב בפנים מאירות (ד"ה חיבור), שמכאן יש סתירה לדברי השולחן ערוך בשם הרוקח שאפשר לחבר שני חצאי זיתים על ידי קיסם, והביא ראיה ממה שמועיל לענין עירובי חצרות לחברם על ידי קיסם, והרי יש לומר שאינו דומה לשם, שמה שצריך בעירובי חצרות פת שלמה הוא משום איבה, שלא יאמר זה שהביא פת שלמה שהוא הביא שלמה וחבירו הביא פרוסה, ולכן תקנו שם חכמים שיצטרכו כולם להביא פת שלמה, וכיון שהטעם הוא משום איבה, מועיל חיבור בקיסם, שכיון שעתה נראית הפת כשלמה אין עוד חשש איבה בדבר. אבל לענין שבת שצריך לחם משנה שלם, אין חיבור על ידי קיסם מועיל, כיון שכאן צריך שיהיה חיבור אמיתי שיעשה את הפת לשלמה ולא רק שתהיה נראית כשלמה, וחיבורי אדם אינם חיבור כמבואר בסוגייתנו.
ובאליה זוטא (מנהגים סי' ג) הקשה גם כן על הרוקח כמו שהקשה בפנים מאירות מסברא, שיש לחלק בין עירובין שאין שם אלא משום איבה לבין לחם משנה שצריך לו לחם שלם באמת, ועל כן כתב שבאמת דברי הרוקח והבית יוסף אינם עוסקים במי שיש לו פת שלמה, ומי שיש לו שלמה ודאי צריך ליטול אותה ולא את הפת שחיברה בקיסם, כיון שהיא אינה חשובה כשלמה לעומתה. ורק במי שאין לו אלא פרוסות אלו, חידש הרוקח שכיון שמעיקר הדין מותר לו להשתמש גם בפרוסה, שהרי אינו צריך להמנע מלאכול מחמת חסרון השלמה, אלא יכול לאכול מה שיש לו, ולכן אם אפשר לתפרן בקיסם יעשה כן כיון שלכמה דברים דינו כשלם, והרי זה עדיף על כל פנים ממה שתשאר פרוסה לגמרי. ועל פי זה פסק באליה רבה (סי' קסח סק"ה) שאם יש לו פת שלמה לא ישתמש בפת שחיברוה בקיסם, והביאו במשנה ברורה (סק"ט).
ובתוספת שבת (סי' רעד סק"ב) תירץ קושיית הפנים מאירות, וכתב שאין ראיה מהמבואר בסוגייתנו שחיבורי אדם אינם מועילים להכשיר אתרוג, משום שבאתרוג צריך שיהיה שלם מן התורה, וחיבור אדם אינו נקרא חיבור ואינו נקרא שלם. אבל לענין לחם משנה שאינו חובה מן התורה, ואף האסמכתא שהסמיכוהו חכמים (שבת קיז:) על מה שנאמר (שמות טז כב) 'לחם משנה' אינה אלא אסמכתא ולא דרשה גמורה, וטעם התקנה הוא משום כבוד השבת, ומשום שפרוסה אינה דרך כבוד שדרכו של עני בפרוסה, אם כן באופן זה שחיברה בקיסם והוא דרך כבוד יוצא בה ידי חובת לחם משנה. ועל דרך שכתב במנחת יעקב (סי' יב) [לענין פת שחסר ממנה מקצת], שכיון שלענין עירוב נקרא שלם ואין בו איבה ודעת הבריות נוחה ממנו לקרותו שלם, גם דעת המקום נוחה הימנו להיות נחשב לשלם, ואין בזה ביזוי מצוה.
ובחלקת יעקב (שו"ת, או"ח סי' צג) תירץ גם כן קושיית הפנים מאירות על דרך זו [אך בלי לחלק בין מצוה דאורייתא לדין דרבנן] על פי דברי המנחת יעקב הנזכרים, שהרי הטעם שכבוד המצוה צריך להיות בשלם דווקא, הוא משום שדרכו של עני בפרוסה, וכשדעת הבריות נוחה הימנו לקרותו שלם, שוב אינו בגדר דרכו של עני בפרוסה. ומסיק שאין לדחות דברי הרוקח, שדבריו דברי קבלה, ונפסקו בשולחן ערוך הנ"ל, ואף על גב שבאמת חבורי אדם אינם חיבור וכמבואר בסוגייתנו.
