חיוב ברכת הגומל והבאת קרבן תודה
האחרונים דנו בחיוב הבאת קרבן תודה בארבעה שצריכים להודות, יורדי הים, הולכי מדבריות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא (ברכות נד:), שמבואר ברש"י (ויקרא ז יב, זבחים ז.) שחיובם נלמד ממה שנאמר (תהלים קז כב) 'ויזבחו זבחי תודה', וכן דנו בחיוב ברכת הגומל שאף הוא נלמד מפסוקים אלו (ברכות שם), אם חיוב גמור הוא או לא, ואם נחשב כדברי תורה או כדברי חכמים.
הלבוש (או"ח סי' ריט ס"א) כתב, שהודאה זו דוד המלך ע"ה ציוה עליה בתהלים במזמור ק"ז המתחיל 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו', והזכיר שם באותו מזמור בפירוש אלו הארבעה. ומבואר מדבריו שהוא חיוב מציוויו של דוד המלך.
ובפרי מגדים (שם א"א הקדמה לסי' ריט) הביא דבריו, והוכיח מהגמרא (לקמן פב.) והרמב"ם (מעשה הקרבנות פט"ז הט"ז) שהבאת קרבן על נס אינה חיוב מן התורה, ופירש דברי רש"י שכתב שצריכים להביא קרבן על נס שאירע לארבעה שצריכים להודות, שהוא רק חיוב מדרבנן, ומה שכתוב בתורה שמביא קרבן תודה הוא בנדבה או בנדר. אך שוב כתב, שמשמע שעל כל פנים יש לחיוב זה דין דברי קבלה, שספר תהלים נאמר ברוח הקודש כמו מגילת אסתר, ובבית יוסף (או"ח סי' תרפו ד"ה אפילו הכי) כתב בשם בעל המאור (מגילה ד.) שלמגילת אסתר יש דין של דברי קבלה, ודברי קבלה כדין תורה הם. ואם כן הוא הדין לתהלים, שהדינים הנלמדים ממנו יש להם תוקף של דברי קבלה.
וכתב הפרי מגדים, שכיון שספק דברי קבלה הולכים בהם לחומרא כמו בשל תורה, [וראה בשדי חמד (אסיפת דינים פאת השדה מערכת ד כלל כה) שהביא מחלוקת הפוסקים בזה], א"כ מי שמסופק אם בירך הגומל או לאו צריך לחזור ולברך, ומכל מקום יברך בלא שם ומלכות, כיון שהברכות אינן מעכבות ורק עצם ההודאה מעכבת.
ובשדי חמד (שם מערכת ברכות סי' יב) דן אם מפסוקים אלו שבתהלים למדו חכמים שיש חיוב להביא קרבן תודה ולברך ברכת הגומל, או שמא אין הקרבת הקרבן ואמירת הברכה חובה אלא רשות. ובשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' פח) הוכיח שאין חיוב להביא קרבן תודה, ממה שאמרו (תורת כהנים צו ו) שקרבן תודה בא מן המעשר, והרי ההלכה היא שכל דבר שבחובה אינו בא מן המעשר אלא מן החולין (לקמן פב.), ואם כן מוכח שקרבן תודה אינו חובה. ועיי"ש שכתב אף בדעת רבו החתם סופר (שו"ת או"ח סי' נא), שלא רק ביורדי הים אין חיוב להביא קרבן תודה אלא נדבה בלבד, אלא גם בשלשה הראשונים המוזכרים בתהלים כן הוא, שאין חיוב בהבאת קרבן התודה אלא נדבה היא.
אך בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' קסג) כתב שכל הגאונים שדנו בשאלה זו, לא ראו דברי רש"י בסוגייתנו (ד"ה לאחר) שנדפסו מכת"י אחר זמנם, והוא פירוש רש"י האמיתי, ופירש בשני אופנים מה שאמרו בסוגייתנו תודת חובה, בפירוש הראשון כתב, שתודת חובה הוא במי שאומר 'הרי עלי להביא תודה' כמו בשאר נדרים שהאומר 'הרי עלי' נעשה דבר שבחובה, ובפירוש השני כתב רש"י, שתודת חובה הוא כגון ארבעה שצריכים להודות, שנאמר בהם (תהלים שם) 'ויזבחו זבחי תודה'. ובשיטה מקובצת הקשה בשם התוספות שלא מצאנו שיתחייב בקרבן תודה אם לא אמר 'הרי עלי תודה'. ומבואר שלפי שיטת רש"י חיוב גמור הוא. וע"ע במה שציין בזה בשיח השדה (ח"ג בסוגייתנו).
ובכלי חמדה (קונטרס המילואים ויקרא אות ג) כתב שגם החתם סופר מודה, שמי שבא לידי סכנה בזמן שירד בים חייב להביא קרבן תודה, ורק אם לא הסתכן אינו חייב. ודייק כן מדברי רבינו גרשום בסוגייתנו, שכתב שאם היה מפרש בים ונסתכן חייב בקרבן תודה, ומשמע שאינו חייב על שהיה מפרש בים אלא אם כן הסתכן.
