חימוץ במצה אחר שקרמו פניה בתנור
בברייתא הובאה דעת רבי עקיבא, שסובר שבלחם הפנים שהביאו במקדש היה שייך חימוץ, וציותה התורה להזהר מלהחמיצו, והקשו בגמרא שהרי לחם הפנים היו מודדים במדת יבש, ודעת רבי עקיבא היא שמדת היבש לא נתקדשה, ואם כן בשעת אפייתם שאז יכולים הם להחמיץ אין איסור בחימוצם, כיון שעדיין אין שם לחם הפנים עליהם, והרי הם מתקדשים רק אחר אפייתם, ואז כבר אינם יכולים להחמיץ.
והקשו התוספות (ד"ה ושמעינן) שהרי גם לדעת רבי עקיבא שייך חימוץ, והיינו שיש הסוברים שהתנור מקדש משעה שקרמו פני הפת בתנור, ואם כן אפשר שגם דעת רבי עקיבא היא כן, ומשעה שקרמו פני הלחם בתנור שאז התנור מקדשו עדיין יכול לבוא לידי חימוץ וא"כ שייך חשש חימוץ בלחם הפנים משהוקדש. והוכיחו מכאן התוספות, שמשעה שקרמו פני העיסה בתנור אינה יכולה עוד להחמיץ.
וכתבו שמכאן יש ללמוד גם לענין מצות של פסח, שאחר שקרמו פניה של העיסה בתנור שוב אין לחשוש לה לחימוץ. וכתבו התוספות (לקמן עח: ד"ה פורסה) ששיעור זה של קרימת פנים הוא שיעור אחד עם השיעור המבואר בפסחים (לז.), שפורס את המצה ואין חוטים נמשכים עוד ממנה.
וכן פסק בשו"ע (או"ח סי' תסא ס"ג), שמצה שנאפתה עד שאם פורסים אותה אין חוטים נמשכים ממנה, יוצאים בה ידי חובת מצה. וכתב במשנ"ב (ס"ק טו), שיש עוד סימן לפת שהגיעה לכלל לחם והוא כשאנו רואים שקרמו פניה, והוא שיעור אחד עם השיעור שאין חוטין נמשכים ממנה, ואפשר לסמוך על סימן זה כשנצטננה המצה, ואינו יכול שוב להכיר אם חוטים נמשכים ממנה.
ודין השו"ע הוא לענין שיהיה למצה שם מצה, שכל זמן שלא קרמו פניה אינה בכלל לחם ומצה. והרמ"א כתב שצריך להזהר שלא להוציא את הפת מן התנור קודם שיעור זה ולהחזירה אח"כ, כיון שקודם שיעור זה יכולה המצה להחמיץ כשיוציאוה מן התנור. ובביאור הלכה (ד"ה ויש להזהר) הוכיח מהתוספות בסוגייתנו, שגם בדיעבד יש להחמיר ולחשוש לחימוץ אם הוציאו את המצה מן התנור קודם שקרמו פניה, ורק אחר שקרמו פניה אינה מחמיצה, ואפילו בהפסד מרובה אין להקל בזה, ואפילו כשאינו אלא ספק אם חוטים נמשכים ממנה אין להקל, כיון שהוא ספק דאורייתא.
