יש לו רביעית יין אחת, אם ליתנה לברכת המזון היום או לעכבנה

במחנה חיים (שו"ת, ח"א סי' ד) נשאל מיהודי הדר בכפר, ועשה בערב שבת סעודת ברית בעשרה אנשים, ובשעה שעמדו לברך ברכת המזון בדקו בקנקן ולא מצאו בו אלא רביעית יין אחת, ואם יתנו אותו לברכת המזון לא יהיה לו יין לקדש עליו בליל שבת, מה עדיף, אם יתן היין לברכת הזימון ובשבת יקדש על הפת, או יברכו בלא יין ויעכב אותו לקידוש של שבת. והשיב, שלכאורה יש לומר שיתן היין לברכת המזון ולא יניח אותו על קידוש של שבת, וכמו שכתב השו"ע (או"ח סי' כה ס"א) שאע"פ שמצוה להתעטף בציצית טרם שמניח תפילין, מכל מקום אם פגע בתפילין מתחילה אי אפשר לעזבם ולהתעטף בטלית, משום שאין מעבירין על המצוות, שמצוה הבאה לאדם מחויב לקיימה מיד, והוא קודם לתדיר.

וכתב הלבוש (שם ס"א, הו"ד בפמ"ג מש"ז סק"א) שאין מעבירים על המצוות הוא איסור דאורייתא, ולומדים זאת מהפסוק (שמות יב יז) 'ושמרתם את המצות', אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה. וכל שכן בנידון זה שכאשר נתחייב לברך ברכת המזון על הכוס זמן קידוש עדיין לא בא, ודאי שאסור לו להעביר על המצוות ומחויב ליתן היין לברכת המזון.

אמנם כתב שיש לעיין בדין זה, שהגמרא בסוגייתנו נסתפקה בציבור שיש להם בשבת שני כבשים ואין להם עוד כבשים, אם יקריבו מהם את מוספי השבת, או יעכבו הכבשים ליום א' ויקריבו בהם תמידים, אם תמידים עדיפים שכן הם תדיר, או שמוספין עדיפים שהם מקודש, ולא פשטה הספק. ומבואר, שלצד שתדיר עדיף מותר להם לעכב את הכבשים ולא להקריב קרבן מוסף היום בכדי להקריב קרבן תמיד למחר, ואין בזה איסור משום אין מעבירין על המצוות, ומשמע שהאיסור של אין מעבירין על המצוות הוא רק במקום שיכול לקיים את שניהם, אבל במקום שאם יקיים מצוה אחת לא יוכל לקיים את השניה כגון ציבור שאין להם אלא שני כבשים, מותר להם להעביר על המצוה, ולפי"ז הוא הדין בנידוננו שמותר לעכב היין לקידוש בליל שבת ואין בזה משום אין מעבירין על המצוות.

אך כתב שאם נדייק בגמרא בסוגייתנו יתברר שאין ראיה מכך לנידון זה, שהנה לכאורה יפלא מאוד על הגמרא, כיצד ניתן לומר שאם תדיר עדיף ממקודש אז לא יקריב היום מוספים ויניח הכבשים לתמידים של מחר, שהלא חיובי תמידים של מחר עדיין לא בא עליו, וחיוב מוספין כבר בא עליו שהוא חובת היום, ואיך יהיה נדחה חיוב אשר כבר חל עליו בעבור חיוב אשר לא חל עליו עדיין, והוא הפלא ופלא להבין. עוד יש להעיר שהנה גם בזבחים (צ:) נסתפקה הגמרא בתדיר ומקודש מה עדיף, וכתבו שם התוספות (צא. ד"ה תא שמע) שצריך לדקדק שבסוגייתנו גם הסתפקה הגמרא בספק זה, ולא הביאו הראיות שהביאו בזבחים, וכן בזבחים לא הביאו הראיות שהביאו בסוגייתנו. ובאמת יש להבין מה החילוק בין ספק הש"ס בזבחים לספק הש"ס במנחות.

והנראה בזה שיש שני פנים לחקור אם תדיר קודם למקודש: א. באופן שיש לפניו שתי מצוות ומחויב בשתיהן, והשאלה היא איזו מצוה יש להקדים, וכן אם יש רק זמן מועט לעשות אחד מהם והשאלה היא מה עדיף לעשות ואיזה לדחות, וכגון שיש בבית המקדש דם של מוסף ראש חודש שהוא תדיר ודם של פר העדה שהוא מקודש, איזה מהם יש להקדים, או כשיש זמן מועט בסוף היום מה עדיף לעשות, אבל עכ"פ כבר באו שני החיובים בעולם, ועומדים לפנינו רק לשלם החוב אשר כבר נתחייבנו בו, וזה הספק בזבחים וכך כתבו רש"י ותוספות שם (ד"ה תדיר). ב. באופן שיש לפניו שני כבשים שלא קראו עליהם עדיין שם, ואם יקרא עליהם שם מוסף לא יהיו כלל כבשים עבור תמיד, ואם יקרא עליהם שם תמיד לא יהיה לו כלל כבשים עבור מוסף, ויש בידינו עתה לקרות שם על הכבשים, ולחדש בעולם או שם מצות מקודש או שם מצות תדיר, וממילא לא יהיה לנו כבשים על השני ולא יחודש שם האחר בעולם ולא נתחייב בו, כי התורה פטרה באונס כיון שאין לפנינו כבשים להקריב בשביל השני, וזה לא נקרא שאנו מדחין דבר מפני דבר, אלא שמכח דבר אחד אשר פעל שנקרא שמו על הכבשים אין כאן כבשים אשר מהם יהיה הקרבן האחר, ובאופן זה יש להסתפק מה קודם למה תדיר או מקודש. וזה ספיקת הגמרא במנחות.

ועפ"ז דווקא באופן הנזכר יש להסתפק, שיתכן שניתן לעכב את הכבשים למחר כיון שהמצוה עדיין אינה מוכנת לפניו ומחוסרת מעשה הקדשה, ויכול לקרוא עליהם שם תמיד ואינם ראויים שוב למוסף, אבל מי שיש לו יין לברכת המזון, והמצוה כבר מוכנת לפנינו ואינו מחוסר מעשה לתקן כלי שיהא ראוי למצוה, באופן זה אי אפשר לדחות חיוב אשר כבר חל עליו עכשיו עבור חיוב שעדיין לא חל עליו, ויתן היין לברכת המזון ואסור לו לעכבו לשבת. וביותר בנידונינו שהוא בעשרה אנשים ובסעודת מצוה, ובשבת יקדש על הפת. [ומה שכתבו התוספות (יומא לג.) שבמקום שאי אפשר לקיים את שניהם אין איסור של אין מעבירין על המצוות, היינו דווקא במקום שחלים עליו עתה שני החיובים, רק מחמת שפגע באחד מהם אין לו להעביר על המצוה, ובמקום שלא יוכל לקיים את שניהם מותר להעביר על המצוה ולקיים המצוה החשובה יותר, אבל לדחות חיוב הבא עליו מפני חיוב שלא בא עליו זה אי אפשר בשום אופן]. וכתב, שאמנם לשיטות הראשונים שברכת המזון אין טעון כוס, א"כ הוא דבר הרשות ולא שייך להקדימו למצות קידוש, שבדבר הרשות אין צד ספק כלל שהמצוה קודמת, אך דבר זה תלוי במחלוקת כמבואר בשו"ע (או"ח סי' קפב ס"א).

אולם למעשה הביא ששוב מצא שנחלקו בזה האחרונים, בשאגת אריה (סי' סב) ובמגן אברהם (סי' רעא סק"א) כתבו, שמי שיש לו ביו"ט רביעית אחת של יין ואם יעשה עליה קידוש לא יהיה לו יין לשבת הבאה, יבטל הקידוש של יו"ט מפני הקידוש של שבת, מפני שקידוש של שבת הוא מדאורייתא וקידוש של יו"ט הוא מדרבנן. ולשיטתם ודאי שכמו כן יבטל הכוס של ברכה לברכת המזון מפני הקידוש. אך דעת הפרי מגדים (או"ח שם) שאפילו אם נאמר שמדאורייתא צריך לעשות הקידוש דווקא על יין, אין לו לבטל הקידוש ביו"ט מפני הקידוש של שבת, כיון שעדיין לא בא החיוב של שבת, ואין דוחים חיוב מדרבנן עבור חיוב אפילו שהוא מדאורייתא שעדיין לא בא, וזה כשיטת המחנה חיים.