ככרות של נחתום אם נחשבים דבר שבמנין

בסוגייתנו מבואר שדבר איסור שנתערב בהיתר, אם הוא דבר שבמנין אינו בטל מחמת חשיבותו. ונחלקו רבי מאיר ורבי עקיבא בגדר דבר שבמנין, רבי מאיר אומר את שדרכו לימנות שנינו, כגון חבילי תלתן של כלאי הכרם שנתערבו באחרים, כולם ידלקו כדין כלאי הכרם ואינם בטלים, וחכמים אומרים שאינו מקדש [אוסר] אלא ששה דברים בלבד, אגוזי פרך, רמוני באדן, חביות סתומות, צלעות תרדין, קלחי כרוב ודלעת יונית, ורבי עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית. 

ועוד נחלקו בדבר רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אומר 'את שדרכו לימנות' שנינו בדברי רבי מאיר, היינו דבר שמיוחד למנין, שאין אדם מוכרו באומד בלא מנין ולא מוסיף יתרה ללוקח על המנין (רש"י ד"ה אלא) , וריש לקיש אמר 'כל שדרכו לימנות' שנינו, היינו כל דבר שיש בני אדם המקפידים עליו מפני חשיבותו למכרו במנין, אפילו לפרקים, אף על פי שאין כל שעה מונים אותו, אלא לפעמים, או שיש ומוסיפים לפעמים יתרה על המנין. [ויש ראשונים שפירשו מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בדעת חכמים, ואכמ"ל, וראה בזה להלן]. להלכה נחלקו הפוסקים, בשו"ע (יו"ד סי' קי ס"א) פסק כחכמים ורבי עקיבא שדבר חשוב הם רק ז' הדברים החשובים, וכתב שכמו כן בעלי חיים חשובים הם ואינם בטלים. אבל שאר דברים אף על פי שדרכן לימנות, הרי אלו עולים בשיעורן. והרמ"א חלק וכתב שיש אומרים שכל דבר שבמנין, דהיינו שדרכו למנותו תמיד, אינו בטל, וכן נוהגים.

 ודנו האחרונים אם מה שדבר שבמנין אינו בטל הוא משום שהמנין עצמו הוא הסיבה לחשיבותו, וכל דבר הנמכר במנין אינו בטל, או שמא אינו אלא סימן לכך שהדבר חשוב מצד עצמו, אבל דברים הנמכרים במנין שלא מחמת חשיבותם אלא מטעמים אחרים, יבטלו ברוב. ודנו אם הדבר תלוי במחלוקת רבי מאיר וחכמים, וא"כ להלכה יהיה תלוי דין זה במחלוקת השו"ע והרמ"א. ודבר זה מצוי הרבה בזמנינו, שאותם ז' דברים המנויים בשו"ע שאינם בטלים אינם מצויים, ומאידך יש דברים רבים הנמכרים במנין כגון ככרות קטנות של נחתום, והטעם שמוכרים אותם במנין אינו מחמת חשיבותם אלא כיון שכך קל יותר למכרם, ודנו הפוסקים אם הם נידונים כדבר שבמנין שאינו בטל ברוב, וכמו שיבואר.

 המאירי (ביצה ג: ד"ה ולענין כל, יבמות פא. ד"ה ומעתה) מפרש, שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא בדעת חכמים שהלכה כמותם, וג' דרגות חשיבות יש: א. דברים שיש בהם קצת חשיבות והם הנקראים 'כל שדרכו לימנות', והם דברים שלפעמים מוכרים אותם במנין מפני חשיבותם. ב. דברים שיש בהם חשיבות רבה והם הנקראים 'את שדרכם לימנות', והם דברים שתמיד מוכרים אותם במנין מפני חשיבותם. ג. דברים חשובים ביותר, והם ששה דברים אלו, והם מיוחדים בשבח על כל שאר הפירות והירקות מאותו המין. ולדעת ריש לקיש לר"מ כל שדרכו לימנות אינו בטל, ולדעת חכמים את שדרכו לימנות אינו בטל. ולדעת רבי יוחנן ר"מ הוא שסובר שאת שדרכו לימנות אינו בטל, וחכמים סוברים שרק דברים המיוחדים בשבח אינם בטלים.

 ולפי דרך זו מבואר, שגם לדעת חכמים שמנו ששה דברים שאינם בטלים, אין מנינם גורם להם שלא יבטלו, אלא שהוא מוכיח על חשיבותם. ובערוך השלחן (יו"ד שם ס"ד) כתב על פי זה, שגם לדעת הרמב"ם והשו"ע שפסקו כחכמים, גדר דבר שבמנין הוא כל שחשוב במינו ומחמת כן הוא נמנה [וכתב שלפי זה קרובים הדברים לדברי הרמ"א]. וכתבו בפרי תואר (סק"א) ובמטה יהונתן (סק"א) , שכיון שלדברי הכל בחשיבות הדבר תלוי, אם יהיו דברים הנמכרים במנין שלא מחמת חשיבותם אלא כיון שהם נוחים במכירתם או מאיזה טעם שיהיה, לא יהיה להם דין דבר שבמנין. ועל פי זה כתב ביבקש תורה (יו"ד סי' סא) , שככרות של נחתום הנמכרות בזמננו במנין, אך לא משום חשיבותם מונים אותם אלא מפני שכך נוח יותר למכרם, אינם נחשבים כדבר שבמנין. [והעיר על המעדני השלחן (סק"י) שכתב על פי דברי היד יהודה (הארוך סק"ה, הקצר סק"ו) שלדעת הרמ"א שפסק שאת שדרכו לימנות שנינו, גם ככרות של נחתום חשובים בזמננו כדבר שבמנין].

 ובדרכי תשובה (ס"ק יט) הביא, שכיון שהעיקר שדבר שבמנין אינו בטל הוא רק משום שמצד חשיבותו מונים אותו, אם כן דבר שנמאס עד שאינו חשוב בעיני בני אדם, ועל כרחך מה שמונים אותו אינו מצד חשיבותו אלא מטעם אחר, אין לו דין דבר חשוב והרי הוא בטל.